<h1>סמ"ק מצוריך סימן ק"פ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לקדש אשה כדכתיב (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה. וגם לבני נח כתיב (בראשית ב') ודבק באשתו מכאן שמצוה אפילו לבני נח להיות לו אשה המיוחדת לשמו, באו לסיני ניתוספו להם קידושיןא). ואילו הן דיני קידושין, האשה ניקנת בכסף בשטר ובביאה, ושיעור הכסף בפרוטה ושוה פרוטה כבית הלל (קידושין ב') וכמה היא פרוטה אחד בשמונה באיסר האיטלקי, וכבר ביארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי, בשטר כיצד כתב על הנייר ועל החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי לאינתו הרי זו מקודשתב), ודין קידושי ביאה אינם נוהגים עתה כדאמרינן (שם י"ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותאג), וקיימא לן דחופה אינה קונה בתורת קידושין (דף ה'). א)0אמר רב הונא בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא כיון שהגיעו לעשרים ולא נשא אומר תפח נפשו, אמר רב חסדא הא דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בר שיתסר ואי הוה נסיבנא בר ארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניך, פירוש הקונטרס שטן הוא יצר הרע ולא אירעני שיחטיאיני, עכ"ל [תלמוד פרק קמא דקידושין (דף כ"ט)]. ב)0בין על ידי אביה בין על ידי עצמה ומדעתו של אב והיא שלא בגרה כתב לה על הנייר וכו' מקודשת והיא, פ"ה מדעתה שהיא אמרה לקבל והא דבעינן דעתה דידה והיא שבגרה, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף מ'). ג)0ומקדשת אשה בביאה מן התורה דכתיב (דברים כ"ד) ובעלה וצריך עדים לזה וכאשר קדשה באחת מאלו שלושה נחשבת אשת איש ונאסרת על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה כל זמן שהיא קיימת וכולן שנאסרו שעה אחת אין להן היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאינה אסורה אלא בחייה, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף ה.</h2>
ומה שפורסין הטלית על החתן ועל הכלה להראותם שכר קיום מצות גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה. ונראה שמכאן סמכו באשכנז שלא להתעטף בציצית עד אחר נישואין ומה שאנו פורסין הצעיף על ראש החתן והכלה בשעת הברכה נראה שגם זה קרוי כניסת חופה כי חופה לשון כיסוי הוא על שם [בראשית כ"ד] ותקח הצעיף ותתכס (שם סי' תס"א).
<h2>דף ה:</h2>
לקדש אשה כדכתיב (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה. וגם לבני נח כתיב (בראשית ב') ודבק באשתו מכאן שמצוה אפילו לבני נח להיות לו אשה המיוחדת לשמו, באו לסיני ניתוספו להם קידושיןא). ואילו הן דיני קידושין, האשה ניקנת בכסף בשטר ובביאה, ושיעור הכסף בפרוטה ושוה פרוטה כבית הלל (קידושין ב') וכמה היא פרוטה אחד בשמונה באיסר האיטלקי, וכבר ביארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי, בשטר כיצד כתב על הנייר ועל החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי לאינתו הרי זו מקודשתב), ודין קידושי ביאה אינם נוהגים עתה כדאמרינן (שם י"ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותאג), וקיימא לן דחופה אינה קונה בתורת קידושין (דף ה'). א)0אמר רב הונא בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא כיון שהגיעו לעשרים ולא נשא אומר תפח נפשו, אמר רב חסדא הא דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בר שיתסר ואי הוה נסיבנא בר ארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניך, פירוש הקונטרס שטן הוא יצר הרע ולא אירעני שיחטיאיני, עכ"ל [תלמוד פרק קמא דקידושין (דף כ"ט)]. ב)0בין על ידי אביה בין על ידי עצמה ומדעתו של אב והיא שלא בגרה כתב לה על הנייר וכו' מקודשת והיא, פ"ה מדעתה שהיא אמרה לקבל והא דבעינן דעתה דידה והיא שבגרה, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף מ'). ג)0ומקדשת אשה בביאה מן התורה דכתיב (דברים כ"ד) ובעלה וצריך עדים לזה וכאשר קדשה באחת מאלו שלושה נחשבת אשת איש ונאסרת על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה כל זמן שהיא קיימת וכולן שנאסרו שעה אחת אין להן היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאינה אסורה אלא בחייה, עכ"ל ס"ג.
האשה שנתנה כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת, וכן נתנה היא ואמר הוא אם לא באדם חשוב צ"עא), אבל אם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספקב). א)0פ"ה אדם שאינו רגיל לקבל מתנות דבההיא דמקבל מתנות מינה גמרה ומקבלה נפשה, פ"ה בההיא הנאה שתרצה (זולת) [זו לתת] הפרוטה לאדם שיפייסנה לזה לקבל הימנה מתנה, עכ"ל פרק קמא (דף ז'). ב)0פ"ה שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונים קידושין וחלו קידושי שיני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני, עכ"ל פרק קמא (דף ה').
<h2>דף ו.</h2>
והאיש שאמר הריני בעליך או כיוצא בו אינה מקודשת כלל, וכל לשון שהיא מכרת בו הרי היא מקודשת, כגון הרי את אשתי ארוסתי קנויה לי ברשותי לקוחתי זקוקה לי חרופתי ביהודה מקודשת ודאי, אבל מיועדת מיוחדת עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפוסתי מקודשת מספק, והוא שמדבר עמה קודם לכן על עיסקי קידושיהא) היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ולא פירש לה כלל ונתן לה דיו ומקודשת ודאי והן שעסוקין באותו עניין שלא הפסיקב). א)0אהנך לישני דספק קאי אבל אלישני דקידושי ודאי אפילו בלא מדבר על עסקי קידושין. לשון ס"ק. ב)0ומסקינן שם שכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהם פירוש לעשות הוראה פן יתיר את הערוה וצריך להן להודיעו, ורבינו עזריאל פירש לא יהיה לו עסק לדבר עם הנשים מקידושין או מגירושין פן תהיה מקודשת או מגורשת והוא לא ידע, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף ו:</h2>
והמקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשתא) ואפילו במלוה בשטר [חוב דידה] אבל בשטר חוב דאחריםב) וכן במשכון דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת אפילו במלוה שהיא חייבתג). א)0פירש הקונטרס ואפילו ישנה בעין דאמר התקדשי לי במנה שהלויתיך אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה נתנה וכבר הם שלה ומעות אחרים היא חייבת לו ופירשו התוספות ודווקא כשאומר לה התקדשי במלוה שאת חייבת לי ואפילו הלוה לה מידו ועוד המעות בעין בידה הני מעות דידה(ו) דמלוה להוצאה ניתנה ואילו מקדשה במעות שלה אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה פשיטה דמקודשת דלא גרע מארוח ליך זמנה וכל שכן שהאריך לה הזמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות, וכן פ"ה תדע דפ"ב (דף מ"ז) אמר במכר לא קנה נמי אם קנה קרקעות במלוה, ואמרינן בבא מציעא בפרק קמא ובהזהב (דף מ"ו) יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור שאמר לו אחר שמכר לו השור (קני דמי השור) קנה דמי השור שאתה חייב לי ופרתך תהא קנויה לי חליפי כו' אלמא חל המכר בתחילת המלוה כדפירישית, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית כגון דארוח לה זמנה, פ"ה דארוח לה זמן הלואתה ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך ואם אמר לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהויא ולא ריבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא שקיל מידי וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקיהיב לה הן פרוטה בהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי קא יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה הם, עכ"ל, ור"ת פירש דמיירי הכא כגון שהיא חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנה לפרוע ובא זה ונתן למלוה פרוטה לארווחי זמנה וקדשה באותה (זמנה) הנאה [דארוח זמנה], עכ"ל שיטת שנ"ץ בפרק קמא דקידושין (דף ו' ד"ה דארווח). ב)0ואע"ג דאותה מלוה ניתנה אצלם (בהכי אותה) [בהוצאה] מכל מקום מקודשת במה שהשליטה עליהם להוציאה מידם ומוסר בידה השעבוד ולא דמי למלוה דידה דאף על פי דמוחל לה השיעבוד אין נותן לה דבר שלא היה ברשותה ולא הוי כנתינת כסף שדה עפרון, ומכל מקום בהנאת מחילת מלוה מקודשת דהוי כעין נתינת ממון שמקדשה בהנאה ששוה פרוטה עכ"ל שיטת תוספות שנ"ץ, וכגון דמסר לה השטר וכתב לה קני לך איהו וכל שיעבודך כדרב [פפא] דאותיות אין ניקנין במסירה, עכ"ל התוספות בפרק האיש מקדש (דף מ"ז ד"ה דכ"ע). ג)0וכן אם קדשה במשכון של אחרים מקודשת דבעל חוב קונה משכון בין משכנו שלא בשעת הלואתו בין משכנו בשעת הלואתו, עכ"ל בפרק קמא (דף י"ט ד"ה משכון דאחרים). ור"י אומר אפילו לא החזיר לה עדיין משכונה מקודשת כשאומר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך דכיון שיש עליה משכון נחשבת כאילו הן בעין. לשון ס"ג.
האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה על מנת שתחזירה לי אינה מקודשתא). א)0בין החזירה בין לא החזירה שאם לא החזירתו הרי לא נתקיים התנאי ואם (לא) החזירתו הרי לא נהנת וגם לא הגיע לידה כלום ע"כ לשון ס"ג. אמר רבא (קידושין דף ו') תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת לו מן הדין ערב, הילך מנה התקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני.
<h2>דף ח.</h2>
אמר רבי אלעזר והילכתא כוותיה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת, פ"ה דקבלה לשם קידושין דעל מנת שישלים תנאו, מ"ט כיון דאמר לה מנה ויהב לה דינר כמאן דאמר על מנת דמי ואמר רב הונא כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ומיתיבי התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור ואפילו בדינר האחרון הרשות בידו, פ"ה שאין קידושין חלין עד שתקבל כולן, ואת אמרת מקודשת הכא במה עסקינן במנה זה רב אשי אמר אפילו במנה סתם מונה והולך שאני דדעתא אכוליה, התקדשי לי במנה זה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת דינר רע הרי זה מקודשת ויחליף, פירוש דאדעתא דהכי קדשה נפשה, האי דינר של נחושת היכי דמי [אי] לימא דידעה ביה ה(ו)א סבירה וקבילה לא צריכא דיהב ניהלה בלילה אי נמי דאשכחינהו ביני זוזי, האי דינר רע היכי דמי אי לימא דלא נפיק ביה היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפיק על ידי הדחק, עכ"ל התלמוד בפרק קמא דקידושין.
והמקדש במלוה ופרוטה דעתו ודעתה אפרוטה ומקודשת, והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון [מנה אין כאן ומשכון אין כאן] ואינה מקודשתא). א)0וכן במקח [ובמתנה, לשון ס"ג] לא קנה ובקרקעות דאי במטלטלין פשיטא דלא קנה דהא אין ניקנין בכסף אפילו כשהוא בעין אלא במשיכה, עכ"ל ס"ק.
<h2>דף ח:</h2>
האומר לאשה התקדשי לי בדינר נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבוד אינה מקודשתא), תניהוב) לאבא או לאביך על מנת שיקבלם לי מקודשתג). א)0לא מבעיא שדתינהו קמיה דלא הוי קידושין אבל זרקתו לים אימא מדאיחיבא בהו קדשה נפשה והא דקעבדא הכי סברא אזיל ואבדקיה מי רתחנא הוא או לא קמ"ל. ת"ר התקדשי לי במנה תניהו על גבי סלע אינה מקודשת ואם הייתה הסלע שלה מקודשת, פ"ה שחצרו של אדם קונה לו והרי הוא כמי שקבלתו, בעי רב ביבי הייתה סלע של שניהם מהו תיקו. התקדשי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת בעי רב ביבי כלב רץ אחריה, פ"ה לנשכה, מהו בההיא הנאה דקא מציל לה גמרא וקניא נפשה או דלמא מצי אומרת מדאורייתא מחייבת לאצולי תיקו. התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת דאמר ליה מחייבת ביה כמו אנא, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף ח'). ב)0פירוש אמר לה התקדשי לי במנה ואמרה לו תנהו כו' אינה מקודשת. ג)0וכן אם היה מוכר פירות או כלים וכיוצא בהן ואמרה לו תן לי מעט מאילו ואמר לה אם אתן לך תהוי מקודשת לי אם אמרה הן ונתן לה הרי זו מקודשת, תו' ואפילו לא פירש הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת מיהו בעינן שיהיו עסוקין באותו עניין וכן משמע בפרק קמא דקידושין (דף ח'), עכ"ל, אבל אם אמרה לו תן לי מהן או השלך לי או דברים שעניינ(י)ם כן אינו אלא משחקת עמו בדברים אילו, תן לי בלבד ונתן אינה מקודשת כן פוסקים הלכה [במסכת] קידושין (שם), עכ"ל ס"ג, דאמר רמי בר חמא כל (הכא מהכא) [הבה מיהבה] וכל אשקוייא אשקייא וכל שדי משדא לא כלום היא, איבעיא להו הב אשקי ושדי מהו, פ"ה דלא כפלי לדיבורי מהו, אמר רב פפא בתגתא תגא דמלכא אינה מקודשת והילכתא אינה מקודשת, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף ט').
<h2>דף ט.</h2>
המקדש בשירים ואמר לה בחמישים ונמצא אחרי כן שהוא שוה חמישים מקודשתא), ואומר רבינו תם דווקא שירים אבל אבן טובה צריך שומא ודאי קודםב), א)0דהלכתא כרבה דאמר שירים לא צריכי שומא עכ"ל פ"ק דקידושין (דף ח'). ב)0ולפיכך אין מקדשין בטבעת שיש עליה אבן עד שיסירו האבן עכ"ל ס"ק. [בשם ר"י מקורביל שאם קדש אדם אשה בטבעת שאינה של זהב לא נודע בשעת הקידושין שצריך לקדש שינית אלא אם כן אמר לה התקדשי בשויו של טבעת, עכ"ל]. אם קדשה כבר בטבעת שיש בה אבן ושמו אותה שני אנשים קודם הנישואין נ"ל דהוה הקידושין קידושין דלא סמכה דעתה כי אם לדבר ששמו בפניה בשעת נישואין עכ"ל התוספות פ"ק דקידושין (דף ט' ד"ה הלכתא).
<h2>דף ט:</h2>
שטר קידושין שכתבו שלא לשמה [פ"ה שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך] ושלא מדעתה שהייתה הכתיבה [שלא מדעתה] אע"פ שקבלה מדעתה [פ"ה קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתו דבגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אבי' עכ"ל] אינה מקודשתא). א)0כרב פפא ורב שרביא ויצאה והיתה מה יצאה בעינן דעת מקנה אף הויא בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעל, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף ה').
איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו כמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך וכן האב שפסק על יד בתו ובנו כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו אותן הדברים שניקנין באמירה ודברים הללו אם ניתנו ליכתב או לא. הגה"ה, פירש רבינו תם בשם ר' מאיר אביו דהכי פירוש דברים הללו של פסיקתא צריכים הם ליכתב שאינם ניקנין באמירה בעלמא בלתי כתיבה ומה שאומרים בפרק קמא דקידושין (דף ט') דניקנין באמירה לא בא אלא למעט קניין, או לא, פירוש או אינם צריכים ליכתב כלומר שיקנו באמירה לבדה בלא כתיבה ובלא קנין עכ"ל רבינו תם, ורש"י פירש נתנו ליכתב בלא רשות דאלימי כקניין דאמרינן סתם קניין לכתיבה עומד או לא נתנו ליכתב בלא רשות דעת שניהם עכ"ל רש"י. בפרק הנושא (דף ק"ב) משמע שפליגי בה רב אשי ורבינא רב אשי אמר לא נתנו ליכתב ולדברי רבינא משמע שסובר שנתנו ליכתב פירש רבינו מאיר וצריך לדקדק עליו הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניאת חתנים של עכשיו שאין רגילות לכתוב, ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם כתוב דרב אשי ורבינא הלכה כרבינא — הגה"ה, הואיל ונכתבו הדברים של פסיקתא אפילו בלא קניין כמו שטר אחר הקניין אחר עכ"ל — אבל ר"י פוסק כרב אשי לגבי רבינא שרב אשי היה גדול ממנו. עוד מדקדק ברב' שמואל דדווקא עמדו וקדשו פירוש כשמתוך התנאים עצמן עמדו ועשו הקידושין כדמשמע לשון עמדו ואומר ר"י שאין זו ראיה שדרך התלמוד בלשון זה, במה דברים אמורים כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב האחר לבנו ובנישואין ראשונים שדעתו של כל אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גומר ומקנה לו באמירה, וכן פירש בירושלמי [כתובות פ"ה ה"א], אבל אח שפוסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שנותן כך וכך — הגה"ה ממיימון, הנושא האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם השנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין לא עד שיקנו מידו או עד שיכתבו בשטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, נתגרשה בתוך אותם השנים שקבל על עצמו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן אותה הבת כך וכך שנים לא יאמר הראשון אם תבא לביתי אזוננה אלא מוליך מזונותיה למקום ששם אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות, נשאת הבת בתוך הזמן הזה הבעל חייב במזונתיה ובעלי אמה שניהם כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות, מתו אילו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם או שחייב עצמו בשטר הרי זה כבעל חוב בשטר (מטרפת) [וטורפת] מזונותיה מנכסיהן המשועבדין עד סוף הזמן ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קניין הרי הן דברים שלא נתנו ליכתב (והיא) [ואינה] טורפת במזונותיה עכ"ל המיימוני.
שנינו בפרק אחרון דכתובות (דף ק"ח) דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה — הגה"ה, ודווקא מן האירוסין אבל נישאת וקתבע נדוניאתה ופשט לו את הרגל הרי היא אשתו לכל דבר וחייב בשאר כסות ועונה אע"ג דלא פרעיה וזרות דהפוסק כרבינו תם דמיירי בנישואין שניים או בנישואין ראשונים והשיאוה אחיה ואמה דבנישואין ראשונים לא אמרינן תשב כו' דניקנין באמירה, עכ"ל תוספות פרק קמא דקידושין (דף ט' ד"ה הן הן [ועי' תוס' כתובות ק"ט ע"א ד"ה תשב). אדמון אומר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי אבא פסק לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ופוסק בגמרא (כתובות ק"ג) כל מקום שאומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ובירושלמי (כתובות פרק י"ג הלכה ה') מעמידה כשפסק במעמ(י)דה אבל לא פסק במעמ(י)דה אפילו רבנן מודו.
<h2>דף יב.</h2>
המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קידושין גמורין, ויבמה שנתקדשה לזר הרי היא מקודשת מספק שנסתפק להן לחכמים אם קידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כדאיתא ביבמות (דף צ"ב), ונחלקו בה רב ושמואל בפרק האשה רבה, ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו מכל מקום הרי זה מגרש בגט [צ"ע מאי קאמר לשון ס"ק]. המקדש גויה או שפחה אין כאן קידושין כלל אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהייתה קודם הקידושין, וגוי ועבד שקדש בת ישראל אין קידושיהן כלוםא). א)0ישראל משומד שקדש אע"פ שעובד עבודה זרה ברצונו הרי אילו קידושין גמורים וצריכה ממנו גט כדאיתא בפרק החולץ (דף מ"ז). מוכיח בפרק קמא דקידושין (דף י"ב) שאם קדש אשה באוכל או בכלי או כיוצא בו בדבר שאינו שוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר נראה לרבינו משה שאם קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים או כיוצא בהן אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינו מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו [מגיע] למקום ששוה פרוטה עד שיפסיד ויאבד ולא היה שוה כלום, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף יב:</h2>
לקדש אשה כדכתיב (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה. וגם לבני נח כתיב (בראשית ב') ודבק באשתו מכאן שמצוה אפילו לבני נח להיות לו אשה המיוחדת לשמו, באו לסיני ניתוספו להם קידושיןא). ואילו הן דיני קידושין, האשה ניקנת בכסף בשטר ובביאה, ושיעור הכסף בפרוטה ושוה פרוטה כבית הלל (קידושין ב') וכמה היא פרוטה אחד בשמונה באיסר האיטלקי, וכבר ביארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי, בשטר כיצד כתב על הנייר ועל החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי לאינתו הרי זו מקודשתב), ודין קידושי ביאה אינם נוהגים עתה כדאמרינן (שם י"ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותאג), וקיימא לן דחופה אינה קונה בתורת קידושין (דף ה'). א)0אמר רב הונא בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא כיון שהגיעו לעשרים ולא נשא אומר תפח נפשו, אמר רב חסדא הא דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בר שיתסר ואי הוה נסיבנא בר ארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניך, פירוש הקונטרס שטן הוא יצר הרע ולא אירעני שיחטיאיני, עכ"ל [תלמוד פרק קמא דקידושין (דף כ"ט)]. ב)0בין על ידי אביה בין על ידי עצמה ומדעתו של אב והיא שלא בגרה כתב לה על הנייר וכו' מקודשת והיא, פ"ה מדעתה שהיא אמרה לקבל והא דבעינן דעתה דידה והיא שבגרה, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף מ'). ג)0ומקדשת אשה בביאה מן התורה דכתיב (דברים כ"ד) ובעלה וצריך עדים לזה וכאשר קדשה באחת מאלו שלושה נחשבת אשת איש ונאסרת על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה כל זמן שהיא קיימת וכולן שנאסרו שעה אחת אין להן היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאינה אסורה אלא בחייה, עכ"ל ס"ג.
ואסור לאדם לקדש אשה בביאה או בלא שידוכין או בשוקא) אבל אם קדש קידושיו קידושיןב). א)0פירשו התוספות והא דקדשינן עתה ברחוב היינו טעמא דאינו אסור לקדש בשוקא אלא שהוא דרך בזיון וכיון שאנו עושין אסיפה כשאנו מקדשין אין זה בזיון, עכ"ל. ב)0כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא ואמאן דמקדש בלא שידוכי וחתנא דדייר בבית חמיה, פ"ה שמא יכשל בה שסתם חמות אוהבת חתנה דאמר מר (פסחים דף קי"ג) הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון, דדייר אין דחליף לא והא הוא דחליף אבבא דבי חמוה ונגדי רב ששת היה (מרס) [מידם] הוה דיימא חמתיה מיניה, פ"ה חשדוה ממנה לשון [סוטה כ"ז ע"א] דומה ובת דומה, נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה בלא שידוכין איכא דאמרי אפילו בשידוכין משום פריצותא, פירשו התוספות ונראה דעל מילתא דנהרדעי אנו סומכין אם כן אין חוששין על חתנא דדייר ביה חמיה ואפילו למאי דחייש לעיל יש לנו לומר שאותם חתנים שדרים בבית חמיהם והן עושין לחתיניהם טובת הנאה כגון שפוטרין אותן מבית ונר ומשאר הנאות נראה דמותר להם לדור עמהם (דע"כ) [דעכשיו] יש הוכחה שאינם דרים בשביל חמותם אלא בשביל טובת הנאה עכ"ל תוספות (קידושין דף י"ב ד"ה בכולהו).
ההוא גברא דקדיש בציפי (דאתא) [דאסא], פ"ה מחצלת של הדס, אמרה (והילך) [והא לית] שוה פרוטה אמר לה התקדשי בארבע זוזי דאית בה ואישתיקא אמר רבא הוי שתיקא דלאחר מתן מעות לא כלום היא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כנסי סלע פיקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת לאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתקא וש"מ דאישתק דלאו בשעת מתן מעות לא כלום היא. מקשו ביה משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בפיקדון יהבינהו ניהלה וסברא אי שדינא להו ומתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה ואם איתא דלא ניחה ליה תשדינהו, שלחה רב אחא בר רבא קמיה דרבינא אנו לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכון חושו לה, פ"ה ואצרכוהו גיטה. ההיא אתתא דקזבנא ורשכי, פ"ה בנרל"ש, אתא גברא דחטף ורשכי מינה אמרה ליה הב לי אמר לה הילך ומקדשת לי שקלתיה ואישתקא אמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי, ע"כ לשון התלמוד בפ"ק דקידושין (דף י"ג).
<h2>דף יג:</h2>
הגה"ה, קבלתי מהרב שמצא בשם רבינו בנימין שעכשיו מתקנת הגאונים ואילך שנכנסו מטלטלי תחת מקרקעי להגבות כתובה ובעל חוב ולא חשיב להו מטלטלי דיתמי וכנסו גם להגבות מלוה על פה ופירש מהרב הטעם דאפילו מלוה על פה דהלכה כריש לקיש דאמר בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קע"ה) שיעבודא דאורייתא אפילו למלוה על פה א"כ חשיבה מלוה ואם כן בעל חוב שתפס מטלטלין משום מלוה על פה אפילו לאחר מיתה מהניא תפיסה ומה שתפס תפס. והא דאמרינן [כתובות פ"ה ע"א] תפיסה דלאחר מיתה לא מהניא היינו בשעה שלא היו המטלטלין משתעבדין לבעל חוב ולא לכתובה משום דהוו מטלטלי דיתמי ולבעל חוב לא משתעבדי עכ"ל התוספות.
<h2>דף יח:</h2>
והאיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחוא), ואסור לו לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצהב), בגרה או נשאת אין לאביה רשות בהג), קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו נתרצה האב אחרי כן אינה מקודשתד), ובין היא ובין אביה יכולין לעכבה), וספק בוגרת אם קדשה עצמה מקודשת מספק וכן אם קדשה אביהו). א)0בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כי הלכתא כרבי יוחנן דאמר (דף מ"ג) אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא כדאמר רב אבין חבור חבורתא וכולה כרבי יוחנן, עכ"ל פרק האיש [מקדש] (דף מ"ד). ב)0והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין לקדש אפילו קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"ם, ומהאי טעמא נמי אנו כונסין נשים ועושים חופה אפילו כשהן נדות רק שמודיעין לחתן [וכן איתא בפרק האומר (דף ס"ח) דפריך אי הכי נידה נמי, פ"ה כיון דאמר ר' יונה דהוקשו כל עריות לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי' בה קידושין אף כל עריות [נדה] נמי אי קדש פנויה בימי נידותה לא נהוי קידושין אמר חזקיה אמר קרא (ויקרא ט"ו) ותהא נידתה עליה אפילו בשעת נידתה תהא בה הוייא עכ"ל התלמוד]. אע"פ שבימיהם לא היו עושין כדמשמע בההיא דפרשה נידה בריש פרק קמא דכתובות (דף ב' ע"א) אך מורי רבינו יחיאל היה מחמיר בזה שלא לכנוס נידה דשמא חיבת ביאה קונה ונמצא החופה תלויה ועומדת, עכ"ל ס"ק. ג)0והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה אף על פי שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה. לשון ס"ג. ד)0דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט (שמא נתרצה) וצריכה מיאון, פ"ה צריכה גט שמא נתרצה אביה בקידושין ונהי נמי דלא אמר ולא מידי אפילו הכי דיש לומר דניחה ליה לאב שתהא בתו מקודשת ואפילו שלא מדעתו דזכות הוא לו וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו הרואים שצריכוה גט שנתרצה האב בקידושיה והויא ליה גרושה מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה דאחות גרושה בכרת ואי קדש אחותה אתי לאפוקי בלא גט ומכל מקום צריכה מיאון מתוך כך ידעו דקידושין תופסין באחותה, עכ"ל רש"י, אלא הלכתא כרבה בר שימי [מ"ה ע"ב] דאמר בפירוש מר, פ"ה רבינא, לא סבר לה להא דרב ושמואל, ונראה דהך סברא נמי שייך בנערה דשמא נתרצה האב ושמא לא נתרצה דכיון דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר דלקידושין אמרי דברי הכל אביה ולא היא כך יש להסתפק בנערה כמו בקטנה דאין סברה לומר כיון שהיא נערה ובת דעת יש לחוש יותר שמא נתרצה האב דאין דומה כלל לחלק והא דנקט קטנה משום דבנערה אין יוכל לומר צריכה מיאון דאין שייך מיאון בנערה, עכ"ל שיטת שנ"ץ בהאיש מקדש. (דף מ"ד). [כשלא עשו שידוכין אבל עשו שידוכין צ"ע בס"ג ובר"א, עכ"ל ס"ק]. [ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן, עכ"ל ס"ג]. ה)0וזה לשון הרב אלפס, ומדאשכחנא לרבינא דבתרא לא סבר כוותיה דרב ושמואל וכן פסקו רב אחא ובעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות דרב היי כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין בנערה בין בקטנה אי קדשי שלא לדעת אביהן דלא קידושין אפילו נתרצה ואיכא דחיישי לרב ושמואל מדאשכחן לאביי ורבא דשקלי דטרו אליבא דרב ושמואל דאמרי איהו לקרובי ואיהי דאמרה לקרובאי, פ"ה המעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה כשיתננה לקרובו, כפתיה, פ"ה הכרחותו והודה לו, ואמר לה ליהוי [לקריבך] אדאכלו ושתו, פ"ה שעשו סעודה (לחבטי חרטן וזמנוהו ואת קרוביה) [לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן], כי אתא קריביה באגרא קדשה, פ"ה בא בעליה וקדשה בסתר ועדיין לא קבל האב קידושיה מקרוב של אשתו, אמר אביי (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשה עולה וגומר רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי ביניהו דלא טרח, ואנן סבירא לן דלא שייך דאביי ורבא ורב ושמואל אלא הכי קאמר לא חיישינן שמא לדעת אב נתקדשה ומשדר לה בקידושי בחשאי ואפילו שדיך דרבינא דבתרא עדיף, עכ"ל רב אלפס (פרק האיש מקדש דף מ"ה). ו)0וזה לשון הלכות גדולות בסוף הלכות קידושין קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין, עכ"ל, ובשאילתות דרב אחיי כתוב בפרשת ואלה המשפטים (נ"ט) ברם צריך היכא שקדשה נפשה בלא דעת אביה מי חיישינן שמא נתרצה האב וקידושיה קידושין או לא קטנה לא תיבעי לן דודאי לא נתרצה במעשה קטנה כי תיבעי לן [נערה היכא דלא שדיך לא תבעי לך דלא חיישינן שמא נתרצה האב כי תבעי לך] היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא הא אתנחא ליה או דלמא כיון דקדיש בלא דעתיה לא ת"ש דאתמר (קידושין דף מ"ה) הנהו בי תרי דהוו קש[ת]ן חמריה תותי ציפי בבל שקל [חד] מינייהו כסא דחמרא והב ליה לחבריה א"ל מקדש לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו לי' רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לאבוה לא חציף איניש לשוייה לאבוהו לשליח ודילמא אריץ ארצי קמי ושתיק, פ"ה ארצוייה ארציה הבן קמיה האב וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאילו וזכין לו לאדם שלא בפניו, א"ל רבה בר שימי לרבנן בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט וצריכה מיאון ואמר כיון דשדיך הוה ליה כמאן דארצייה קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קידושין מינח ניחה ולית הלכתא כרב ושמואל אלא כרבינא בתראי דאמר להן רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל ולא צריכה לא גט ולא מיאון ולא אמרינן שמא נתרצה האב וכ"ש קטנה דלא מירצה, ע"כ שאילתות דרב אחאי. ונראה שהיה גורס במילתהן דרב ושמואל נערה אבל בספרינו כתוב קטנה [וכן בכל השמות] כתוב קטנה וגם משמע שסובר רב אחאי דאפילו בשדיך (לא שדיך) [חיש] רבינא להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה ולא צריכה לא גט ולא מיאון [דאי] הוה ליה למיחש דילמא ארצוייה ארציה קמיה ושתיק וקשיא על דבריו אמאי מתמה תלמודה ואפילו שדכו בתמיה על מילתא דעולא דאמר אפילו מיאון אינה צריכה ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא (א)מאי קושיא אי אמר עולא אפילו כשדכו הא רבינא נמי הכי סבירא ליה וקיימא לן כוותיה ומיהו לספרים דגרסי באיכא דאמרי עולא ואע"ג דשדיך ואפילו הכי אינה צריכה מיאון אין להקשות על השאילתות אמאי דמקשה תלמודה ואע"ג דשדכו בתמיה דעל כרחך כי מקשי הכי הוא מצי לשנויי אין הכי נמי אע"ג דשדכו, ונראה שכן הלכה כרבינא [וכרבה] בר שימי דבתראי ננהו ואפילו מיאון אינה צריכה וגם בפרק קמא (דף י"ח ע"ב) דיעוד נישואין עושה אמרינן (אליבא) [אילימא] דקדיש איהי נפשה אלמנה קרית לה בתמיה שמע מנא דלא בעיא אפילו מיאון ומדקאמר סוגיא דתלמודא כרבינא משמע דהלכתא כרבינא ואע"ג דאמר רבינא אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב לא משום דסבירא ליה הכי אלא לרוחא דמילתא נקטה, עכ"ל שיטת שנץ בפרק ב' דקידושין.
<h2>דף יט.</h2>
ואומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיןא). א)0ואם תאמר והלא אין מעשה קטנה כלום יש לומר היכא דיש דעה אחרת מקנה דיש לקטן זכייה מן התורה ל' ס"ג מן התורה וכן אמר רבא אמר רב נחמן פרק קמא דקידושין, עכ"ל.
הכל כשירים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאין בני דעת והגוי והעבד לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין שליח האיש כשמקדש אומר הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין יאמר הרי פלנית ששלחה אותך מקודשת לי, והאשה קטנה מקבלת הקידושין, פירוש כשאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך שנתן לה כח לקבל קידושיה, אומר לה הרי את מקודשת לי ואין צריך לומר למקדש בתך מקודשת לי, עכ"ל בפרק קמא. לשון ס"ג. (סי' מ"ח).
והמקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשתא) ואפילו במלוה בשטר [חוב דידה] אבל בשטר חוב דאחריםב) וכן במשכון דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת אפילו במלוה שהיא חייבתג). א)0פירש הקונטרס ואפילו ישנה בעין דאמר התקדשי לי במנה שהלויתיך אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה נתנה וכבר הם שלה ומעות אחרים היא חייבת לו ופירשו התוספות ודווקא כשאומר לה התקדשי במלוה שאת חייבת לי ואפילו הלוה לה מידו ועוד המעות בעין בידה הני מעות דידה(ו) דמלוה להוצאה ניתנה ואילו מקדשה במעות שלה אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה פשיטה דמקודשת דלא גרע מארוח ליך זמנה וכל שכן שהאריך לה הזמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות, וכן פ"ה תדע דפ"ב (דף מ"ז) אמר במכר לא קנה נמי אם קנה קרקעות במלוה, ואמרינן בבא מציעא בפרק קמא ובהזהב (דף מ"ו) יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור שאמר לו אחר שמכר לו השור (קני דמי השור) קנה דמי השור שאתה חייב לי ופרתך תהא קנויה לי חליפי כו' אלמא חל המכר בתחילת המלוה כדפירישית, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית כגון דארוח לה זמנה, פ"ה דארוח לה זמן הלואתה ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך ואם אמר לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהויא ולא ריבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא שקיל מידי וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקיהיב לה הן פרוטה בהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי קא יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה הם, עכ"ל, ור"ת פירש דמיירי הכא כגון שהיא חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנה לפרוע ובא זה ונתן למלוה פרוטה לארווחי זמנה וקדשה באותה (זמנה) הנאה [דארוח זמנה], עכ"ל שיטת שנ"ץ בפרק קמא דקידושין (דף ו' ד"ה דארווח). ב)0ואע"ג דאותה מלוה ניתנה אצלם (בהכי אותה) [בהוצאה] מכל מקום מקודשת במה שהשליטה עליהם להוציאה מידם ומוסר בידה השעבוד ולא דמי למלוה דידה דאף על פי דמוחל לה השיעבוד אין נותן לה דבר שלא היה ברשותה ולא הוי כנתינת כסף שדה עפרון, ומכל מקום בהנאת מחילת מלוה מקודשת דהוי כעין נתינת ממון שמקדשה בהנאה ששוה פרוטה עכ"ל שיטת תוספות שנ"ץ, וכגון דמסר לה השטר וכתב לה קני לך איהו וכל שיעבודך כדרב [פפא] דאותיות אין ניקנין במסירה, עכ"ל התוספות בפרק האיש מקדש (דף מ"ז ד"ה דכ"ע). ג)0וכן אם קדשה במשכון של אחרים מקודשת דבעל חוב קונה משכון בין משכנו שלא בשעת הלואתו בין משכנו בשעת הלואתו, עכ"ל בפרק קמא (דף י"ט ד"ה משכון דאחרים). ור"י אומר אפילו לא החזיר לה עדיין משכונה מקודשת כשאומר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך דכיון שיש עליה משכון נחשבת כאילו הן בעין. לשון ס"ג.
<h2>דף כט:</h2>
לקדש אשה כדכתיב (דברים כ"ב) כי יקח איש אשה. וגם לבני נח כתיב (בראשית ב') ודבק באשתו מכאן שמצוה אפילו לבני נח להיות לו אשה המיוחדת לשמו, באו לסיני ניתוספו להם קידושיןא). ואילו הן דיני קידושין, האשה ניקנת בכסף בשטר ובביאה, ושיעור הכסף בפרוטה ושוה פרוטה כבית הלל (קידושין ב') וכמה היא פרוטה אחד בשמונה באיסר האיטלקי, וכבר ביארנו על פי הקבלה שהפרוטה משקל חצי שעורה של כסף נקי, בשטר כיצד כתב על הנייר ועל החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי לאינתו הרי זו מקודשתב), ודין קידושי ביאה אינם נוהגים עתה כדאמרינן (שם י"ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה משום פריצותאג), וקיימא לן דחופה אינה קונה בתורת קידושין (דף ה'). א)0אמר רב הונא בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה אמר רבא עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה מתי ישא כיון שהגיעו לעשרים ולא נשא אומר תפח נפשו, אמר רב חסדא הא דעדיפנא מחבראי דנסיבנא בר שיתסר ואי הוה נסיבנא בר ארבסר הוה אמינא לשטנא גירא בעיניך, פירוש הקונטרס שטן הוא יצר הרע ולא אירעני שיחטיאיני, עכ"ל [תלמוד פרק קמא דקידושין (דף כ"ט)]. ב)0בין על ידי אביה בין על ידי עצמה ומדעתו של אב והיא שלא בגרה כתב לה על הנייר וכו' מקודשת והיא, פ"ה מדעתה שהיא אמרה לקבל והא דבעינן דעתה דידה והיא שבגרה, עכ"ל פרק קמא דקידושין (דף מ'). ג)0ומקדשת אשה בביאה מן התורה דכתיב (דברים כ"ד) ובעלה וצריך עדים לזה וכאשר קדשה באחת מאלו שלושה נחשבת אשת איש ונאסרת על כל העולם ונאסר הוא בקרובותיה אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה כל זמן שהיא קיימת וכולן שנאסרו שעה אחת אין להן היתר עולמית חוץ מאחות אשתו שאינה אסורה אלא בחייה, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף מא.</h2>
והאיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה והשליח עושה שליחותו [ס"א שליח], והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת אבל אמר הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת וכן בגירושין, והאומר לחבירו צא וקדש לי אשה [סתם] אסור בכל הנשים שבעולם כי לכל אחת יש לומר שמא קדש שלוחו קרובתה של זאתא) אבל אם בשעה שצוה לשליח לא היה לזו שרוצה לקדש שום אחת מן הקרובות בעולם האסורות פנויות מותר בהב). א)0מאי טעמא חזקה שליח עושה שליחותו אע"פ שהן מותרות לעולם הוא אסור דהו"ל כמאן דאמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומסקינן בפרק התקבל (גיטין דף ס"ד) במה דברים אמורים להחמיר אבל להקל אין אומרים בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו, עכ"ל ס"ג (מצוה מ"ח). בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"א) פליגי רב נחמן ורב ששת דאמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו, ופסק הר"ר שמשון מופרליו"ט (תוספות דף ל"ב ד"ה רב ששת) כרב ששת משום דקיימא לן כרב ששת באיסורי, ור"ת אומר (שם) דאדרבא הלכה כרב נחמן ומביא מפרק התקבל (ס"ד) בעל אומר לגירושין וכו' דמסיק כי אמרינן חזקה [שליח עושה שליחותו] לחומרא לקולא לא אמרינן ואי חזקה שליח עושה שליחותו מן התורה אם כן אין לחלק בין חומרא לקולא, ועוד מביא ראייה מפרק קמא דחולין (דף י"ב) מהאומר לשלוחו צא ושחוט וכו', ור"י דוחה הראיות של רבינו תם ופסק כרבינו שמשון, ואומר הא דקאמר רב ששת דאף של תורה ח"ש היינו במקום שהמשלח סמוך על שלוחו ויבוא (השליח) [המשלח] לידי איסור אם לא יעשה שליחותו כגון כל הנהו דמייתי התוספות בעירובין וקטנים וחרש וכן גבי תרומה חדשה ושחיטה אבל גבי גירושין אין המשלח בא לידי איסור אפילו לא יגרשינה שלוחו ובהא מודה רב ששת דאין חזקה שליח עושה שליחותו דהך, והכא דאסור בכל הנשים נראה לר"י דאין זה דין תורה אלא קנסא קנסוהו רבנן מפני שעשה שליחותו סתם בזה שלא פירש מי יקדש לו, ורבינו נתנאל פסק כר"ת וסותר ראיות של ר"י, ונראה דהלכה כרב נחמן וטעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו אינו כרוב גמור דהו"ל כמחצה על מחצה ולהכי בשל תורה הוי ספיקא דאורייתא לחומרא כדמסיק בגיטין (דף ס"ד) ובקידושין אמר מספק ח"ש לחומרא כרבי יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' ובגירושין מספק אין ח"ש לחומרא ובשל סופרים ספיקא דרבנן לקולא וסמכינן אחזקה שליח וכו' הלכך הוי שפיר מילתה דרבי יוחנן מן התורה אסור בכל הנשים, ומיהו רב ששת אית ליה דחזקה שליח עושה שליחותו הוי רוב גמור ומפיק אפילו מחזקת איסור אף בשל תורה ושמא סוגיא דגיטין הוי שפיר כוותיה דבעריות החמירו חכמים ולכך אין להתיר בגירושין דרבנן דהא אמרינן פ"ק דכתובות (דף ט"ו) דבעינן תרי רוב גבי יוחסין ושמא אינה מגורשת משום חד רובא ואם נשאת לאחר הוי הולד ממזר מדרבנן וכל שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש וסמוך מיעוט דשלוחין לחזקה והוי מחצה על מחצה לר"מ דחייש למיעוט ולכל הפחות מדרבנן חיישינן, עכ"ל תוספות בפרק ב' דנזיר (דף י"ב). ב)0אע"פ שהיה לה לאחר מכן פירוש לאחר שצוה לשלוחו. לשון ס"ק.
העושה שליח לקדש או לגרש, פירוש להוליך גט לאשתו, אין צריך עדים רק שיודו השליח והמשלח, צ"ע בס"גא), אבל לקבל קידושין צריך וכן בגירושיןב). א)0וכן בכל שלוחו של אדם (דאותו) [כמותו] אין צריכים עדים. לשון ס"ג. ב)0פירוש האשה העושה שליח לקבל גיטה וקידושיה צריכים עדים, עכ"ל ס"ק. [פירוש לעשותן שליח בפניהם].
הכל כשירים לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאין בני דעת והגוי והעבד לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין שליח האיש כשמקדש אומר הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה, ואם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין יאמר הרי פלנית ששלחה אותך מקודשת לי, והאשה קטנה מקבלת הקידושין, פירוש כשאומר לבתו צאי וקבלי קידושייך שנתן לה כח לקבל קידושיה, אומר לה הרי את מקודשת לי ואין צריך לומר למקדש בתך מקודשת לי, עכ"ל בפרק קמא. לשון ס"ג. (סי' מ"ח).
לא יקדש אדם אשה עד שיראנה, ומצוה לקדש בעצמו יותר מבשלוחוא). א)0איכא דאמרי בהא נמי איסורא איכא פ"ה אם יכול לקדש עצמו וקדש על ידי שליח, דמצוה שיראנה שמא תתגנה עליו דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקח אשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ואמר רחמנא (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך כמוך אלא כי אתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אמר רב יוסף מצוה בה יתר מבשלוחה כי הא דרב ספרא מחריך רישא רבא מלח שבוטא, פ"ה דג לכבוד שבת כי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי, אבל בה איסורא לית בה, פ"ה אע"פ שלא ראתהו ליכא איסור לומר שמא תראה (בה) [בו] דבר מגונה, דאמר ריש לקיש טוב למתב טן דו מלמיתב ארמלו, פ"ה משל הוא שהנשים אומרות על בעל כל שהוא טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה טן גוף דו שנים אבל בדידיה איכא איסורא, עכ"ל התלמוד בריש פרק האיש מקדש.
והאיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחוא), ואסור לו לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצהב), בגרה או נשאת אין לאביה רשות בהג), קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו נתרצה האב אחרי כן אינה מקודשתד), ובין היא ובין אביה יכולין לעכבה), וספק בוגרת אם קדשה עצמה מקודשת מספק וכן אם קדשה אביהו). א)0בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כי הלכתא כרבי יוחנן דאמר (דף מ"ג) אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא כדאמר רב אבין חבור חבורתא וכולה כרבי יוחנן, עכ"ל פרק האיש [מקדש] (דף מ"ד). ב)0והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין לקדש אפילו קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"ם, ומהאי טעמא נמי אנו כונסין נשים ועושים חופה אפילו כשהן נדות רק שמודיעין לחתן [וכן איתא בפרק האומר (דף ס"ח) דפריך אי הכי נידה נמי, פ"ה כיון דאמר ר' יונה דהוקשו כל עריות לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי' בה קידושין אף כל עריות [נדה] נמי אי קדש פנויה בימי נידותה לא נהוי קידושין אמר חזקיה אמר קרא (ויקרא ט"ו) ותהא נידתה עליה אפילו בשעת נידתה תהא בה הוייא עכ"ל התלמוד]. אע"פ שבימיהם לא היו עושין כדמשמע בההיא דפרשה נידה בריש פרק קמא דכתובות (דף ב' ע"א) אך מורי רבינו יחיאל היה מחמיר בזה שלא לכנוס נידה דשמא חיבת ביאה קונה ונמצא החופה תלויה ועומדת, עכ"ל ס"ק. ג)0והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה אף על פי שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה. לשון ס"ג. ד)0דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט (שמא נתרצה) וצריכה מיאון, פ"ה צריכה גט שמא נתרצה אביה בקידושין ונהי נמי דלא אמר ולא מידי אפילו הכי דיש לומר דניחה ליה לאב שתהא בתו מקודשת ואפילו שלא מדעתו דזכות הוא לו וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו הרואים שצריכוה גט שנתרצה האב בקידושיה והויא ליה גרושה מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה דאחות גרושה בכרת ואי קדש אחותה אתי לאפוקי בלא גט ומכל מקום צריכה מיאון מתוך כך ידעו דקידושין תופסין באחותה, עכ"ל רש"י, אלא הלכתא כרבה בר שימי [מ"ה ע"ב] דאמר בפירוש מר, פ"ה רבינא, לא סבר לה להא דרב ושמואל, ונראה דהך סברא נמי שייך בנערה דשמא נתרצה האב ושמא לא נתרצה דכיון דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר דלקידושין אמרי דברי הכל אביה ולא היא כך יש להסתפק בנערה כמו בקטנה דאין סברה לומר כיון שהיא נערה ובת דעת יש לחוש יותר שמא נתרצה האב דאין דומה כלל לחלק והא דנקט קטנה משום דבנערה אין יוכל לומר צריכה מיאון דאין שייך מיאון בנערה, עכ"ל שיטת שנ"ץ בהאיש מקדש. (דף מ"ד). [כשלא עשו שידוכין אבל עשו שידוכין צ"ע בס"ג ובר"א, עכ"ל ס"ק]. [ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן, עכ"ל ס"ג]. ה)0וזה לשון הרב אלפס, ומדאשכחנא לרבינא דבתרא לא סבר כוותיה דרב ושמואל וכן פסקו רב אחא ובעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות דרב היי כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין בנערה בין בקטנה אי קדשי שלא לדעת אביהן דלא קידושין אפילו נתרצה ואיכא דחיישי לרב ושמואל מדאשכחן לאביי ורבא דשקלי דטרו אליבא דרב ושמואל דאמרי איהו לקרובי ואיהי דאמרה לקרובאי, פ"ה המעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה כשיתננה לקרובו, כפתיה, פ"ה הכרחותו והודה לו, ואמר לה ליהוי [לקריבך] אדאכלו ושתו, פ"ה שעשו סעודה (לחבטי חרטן וזמנוהו ואת קרוביה) [לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן], כי אתא קריביה באגרא קדשה, פ"ה בא בעליה וקדשה בסתר ועדיין לא קבל האב קידושיה מקרוב של אשתו, אמר אביי (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשה עולה וגומר רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי ביניהו דלא טרח, ואנן סבירא לן דלא שייך דאביי ורבא ורב ושמואל אלא הכי קאמר לא חיישינן שמא לדעת אב נתקדשה ומשדר לה בקידושי בחשאי ואפילו שדיך דרבינא דבתרא עדיף, עכ"ל רב אלפס (פרק האיש מקדש דף מ"ה). ו)0וזה לשון הלכות גדולות בסוף הלכות קידושין קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין, עכ"ל, ובשאילתות דרב אחיי כתוב בפרשת ואלה המשפטים (נ"ט) ברם צריך היכא שקדשה נפשה בלא דעת אביה מי חיישינן שמא נתרצה האב וקידושיה קידושין או לא קטנה לא תיבעי לן דודאי לא נתרצה במעשה קטנה כי תיבעי לן [נערה היכא דלא שדיך לא תבעי לך דלא חיישינן שמא נתרצה האב כי תבעי לך] היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא הא אתנחא ליה או דלמא כיון דקדיש בלא דעתיה לא ת"ש דאתמר (קידושין דף מ"ה) הנהו בי תרי דהוו קש[ת]ן חמריה תותי ציפי בבל שקל [חד] מינייהו כסא דחמרא והב ליה לחבריה א"ל מקדש לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו לי' רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לאבוה לא חציף איניש לשוייה לאבוהו לשליח ודילמא אריץ ארצי קמי ושתיק, פ"ה ארצוייה ארציה הבן קמיה האב וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאילו וזכין לו לאדם שלא בפניו, א"ל רבה בר שימי לרבנן בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט וצריכה מיאון ואמר כיון דשדיך הוה ליה כמאן דארצייה קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קידושין מינח ניחה ולית הלכתא כרב ושמואל אלא כרבינא בתראי דאמר להן רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל ולא צריכה לא גט ולא מיאון ולא אמרינן שמא נתרצה האב וכ"ש קטנה דלא מירצה, ע"כ שאילתות דרב אחאי. ונראה שהיה גורס במילתהן דרב ושמואל נערה אבל בספרינו כתוב קטנה [וכן בכל השמות] כתוב קטנה וגם משמע שסובר רב אחאי דאפילו בשדיך (לא שדיך) [חיש] רבינא להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה ולא צריכה לא גט ולא מיאון [דאי] הוה ליה למיחש דילמא ארצוייה ארציה קמיה ושתיק וקשיא על דבריו אמאי מתמה תלמודה ואפילו שדכו בתמיה על מילתא דעולא דאמר אפילו מיאון אינה צריכה ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא (א)מאי קושיא אי אמר עולא אפילו כשדכו הא רבינא נמי הכי סבירא ליה וקיימא לן כוותיה ומיהו לספרים דגרסי באיכא דאמרי עולא ואע"ג דשדיך ואפילו הכי אינה צריכה מיאון אין להקשות על השאילתות אמאי דמקשה תלמודה ואע"ג דשדכו בתמיה דעל כרחך כי מקשי הכי הוא מצי לשנויי אין הכי נמי אע"ג דשדכו, ונראה שכן הלכה כרבינא [וכרבה] בר שימי דבתראי ננהו ואפילו מיאון אינה צריכה וגם בפרק קמא (דף י"ח ע"ב) דיעוד נישואין עושה אמרינן (אליבא) [אילימא] דקדיש איהי נפשה אלמנה קרית לה בתמיה שמע מנא דלא בעיא אפילו מיאון ומדקאמר סוגיא דתלמודא כרבינא משמע דהלכתא כרבינא ואע"ג דאמר רבינא אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב לא משום דסבירא ליה הכי אלא לרוחא דמילתא נקטה, עכ"ל שיטת שנץ בפרק ב' דקידושין.
<h2>דף מג.</h2>
והאומר לשנים צאו וקדשו לי אשה פלונית הן הן שלוחיו הן הן עדיוא). א)0ואין צריכים לקדש לו בפני שנים אחרים לשון ס"ג. צ"ע בס"ג (סי' מ"ח) ובר"א אם נאמר כן גבי שליחות האשה לקבל גיטה או קידושיה, עכ"ל ס"ק.
<h2>דף מה:</h2>
העושה שליח לקדש או לגרש, פירוש להוליך גט לאשתו, אין צריך עדים רק שיודו השליח והמשלח, צ"ע בס"גא), אבל לקבל קידושין צריך וכן בגירושיןב). א)0וכן בכל שלוחו של אדם (דאותו) [כמותו] אין צריכים עדים. לשון ס"ג. ב)0פירוש האשה העושה שליח לקבל גיטה וקידושיה צריכים עדים, עכ"ל ס"ק. [פירוש לעשותן שליח בפניהם].
והאיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחוא), ואסור לו לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצהב), בגרה או נשאת אין לאביה רשות בהג), קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו נתרצה האב אחרי כן אינה מקודשתד), ובין היא ובין אביה יכולין לעכבה), וספק בוגרת אם קדשה עצמה מקודשת מספק וכן אם קדשה אביהו). א)0בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כי הלכתא כרבי יוחנן דאמר (דף מ"ג) אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא כדאמר רב אבין חבור חבורתא וכולה כרבי יוחנן, עכ"ל פרק האיש [מקדש] (דף מ"ד). ב)0והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין לקדש אפילו קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"ם, ומהאי טעמא נמי אנו כונסין נשים ועושים חופה אפילו כשהן נדות רק שמודיעין לחתן [וכן איתא בפרק האומר (דף ס"ח) דפריך אי הכי נידה נמי, פ"ה כיון דאמר ר' יונה דהוקשו כל עריות לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי' בה קידושין אף כל עריות [נדה] נמי אי קדש פנויה בימי נידותה לא נהוי קידושין אמר חזקיה אמר קרא (ויקרא ט"ו) ותהא נידתה עליה אפילו בשעת נידתה תהא בה הוייא עכ"ל התלמוד]. אע"פ שבימיהם לא היו עושין כדמשמע בההיא דפרשה נידה בריש פרק קמא דכתובות (דף ב' ע"א) אך מורי רבינו יחיאל היה מחמיר בזה שלא לכנוס נידה דשמא חיבת ביאה קונה ונמצא החופה תלויה ועומדת, עכ"ל ס"ק. ג)0והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה אף על פי שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה. לשון ס"ג. ד)0דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט (שמא נתרצה) וצריכה מיאון, פ"ה צריכה גט שמא נתרצה אביה בקידושין ונהי נמי דלא אמר ולא מידי אפילו הכי דיש לומר דניחה ליה לאב שתהא בתו מקודשת ואפילו שלא מדעתו דזכות הוא לו וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו הרואים שצריכוה גט שנתרצה האב בקידושיה והויא ליה גרושה מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה דאחות גרושה בכרת ואי קדש אחותה אתי לאפוקי בלא גט ומכל מקום צריכה מיאון מתוך כך ידעו דקידושין תופסין באחותה, עכ"ל רש"י, אלא הלכתא כרבה בר שימי [מ"ה ע"ב] דאמר בפירוש מר, פ"ה רבינא, לא סבר לה להא דרב ושמואל, ונראה דהך סברא נמי שייך בנערה דשמא נתרצה האב ושמא לא נתרצה דכיון דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר דלקידושין אמרי דברי הכל אביה ולא היא כך יש להסתפק בנערה כמו בקטנה דאין סברה לומר כיון שהיא נערה ובת דעת יש לחוש יותר שמא נתרצה האב דאין דומה כלל לחלק והא דנקט קטנה משום דבנערה אין יוכל לומר צריכה מיאון דאין שייך מיאון בנערה, עכ"ל שיטת שנ"ץ בהאיש מקדש. (דף מ"ד). [כשלא עשו שידוכין אבל עשו שידוכין צ"ע בס"ג ובר"א, עכ"ל ס"ק]. [ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן, עכ"ל ס"ג]. ה)0וזה לשון הרב אלפס, ומדאשכחנא לרבינא דבתרא לא סבר כוותיה דרב ושמואל וכן פסקו רב אחא ובעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות דרב היי כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין בנערה בין בקטנה אי קדשי שלא לדעת אביהן דלא קידושין אפילו נתרצה ואיכא דחיישי לרב ושמואל מדאשכחן לאביי ורבא דשקלי דטרו אליבא דרב ושמואל דאמרי איהו לקרובי ואיהי דאמרה לקרובאי, פ"ה המעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה כשיתננה לקרובו, כפתיה, פ"ה הכרחותו והודה לו, ואמר לה ליהוי [לקריבך] אדאכלו ושתו, פ"ה שעשו סעודה (לחבטי חרטן וזמנוהו ואת קרוביה) [לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן], כי אתא קריביה באגרא קדשה, פ"ה בא בעליה וקדשה בסתר ועדיין לא קבל האב קידושיה מקרוב של אשתו, אמר אביי (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשה עולה וגומר רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי ביניהו דלא טרח, ואנן סבירא לן דלא שייך דאביי ורבא ורב ושמואל אלא הכי קאמר לא חיישינן שמא לדעת אב נתקדשה ומשדר לה בקידושי בחשאי ואפילו שדיך דרבינא דבתרא עדיף, עכ"ל רב אלפס (פרק האיש מקדש דף מ"ה). ו)0וזה לשון הלכות גדולות בסוף הלכות קידושין קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין, עכ"ל, ובשאילתות דרב אחיי כתוב בפרשת ואלה המשפטים (נ"ט) ברם צריך היכא שקדשה נפשה בלא דעת אביה מי חיישינן שמא נתרצה האב וקידושיה קידושין או לא קטנה לא תיבעי לן דודאי לא נתרצה במעשה קטנה כי תיבעי לן [נערה היכא דלא שדיך לא תבעי לך דלא חיישינן שמא נתרצה האב כי תבעי לך] היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא הא אתנחא ליה או דלמא כיון דקדיש בלא דעתיה לא ת"ש דאתמר (קידושין דף מ"ה) הנהו בי תרי דהוו קש[ת]ן חמריה תותי ציפי בבל שקל [חד] מינייהו כסא דחמרא והב ליה לחבריה א"ל מקדש לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו לי' רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לאבוה לא חציף איניש לשוייה לאבוהו לשליח ודילמא אריץ ארצי קמי ושתיק, פ"ה ארצוייה ארציה הבן קמיה האב וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאילו וזכין לו לאדם שלא בפניו, א"ל רבה בר שימי לרבנן בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט וצריכה מיאון ואמר כיון דשדיך הוה ליה כמאן דארצייה קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קידושין מינח ניחה ולית הלכתא כרב ושמואל אלא כרבינא בתראי דאמר להן רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל ולא צריכה לא גט ולא מיאון ולא אמרינן שמא נתרצה האב וכ"ש קטנה דלא מירצה, ע"כ שאילתות דרב אחאי. ונראה שהיה גורס במילתהן דרב ושמואל נערה אבל בספרינו כתוב קטנה [וכן בכל השמות] כתוב קטנה וגם משמע שסובר רב אחאי דאפילו בשדיך (לא שדיך) [חיש] רבינא להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה ולא צריכה לא גט ולא מיאון [דאי] הוה ליה למיחש דילמא ארצוייה ארציה קמיה ושתיק וקשיא על דבריו אמאי מתמה תלמודה ואפילו שדכו בתמיה על מילתא דעולא דאמר אפילו מיאון אינה צריכה ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא (א)מאי קושיא אי אמר עולא אפילו כשדכו הא רבינא נמי הכי סבירא ליה וקיימא לן כוותיה ומיהו לספרים דגרסי באיכא דאמרי עולא ואע"ג דשדיך ואפילו הכי אינה צריכה מיאון אין להקשות על השאילתות אמאי דמקשה תלמודה ואע"ג דשדכו בתמיה דעל כרחך כי מקשי הכי הוא מצי לשנויי אין הכי נמי אע"ג דשדכו, ונראה שכן הלכה כרבינא [וכרבה] בר שימי דבתראי ננהו ואפילו מיאון אינה צריכה וגם בפרק קמא (דף י"ח ע"ב) דיעוד נישואין עושה אמרינן (אליבא) [אילימא] דקדיש איהי נפשה אלמנה קרית לה בתמיה שמע מנא דלא בעיא אפילו מיאון ומדקאמר סוגיא דתלמודא כרבינא משמע דהלכתא כרבינא ואע"ג דאמר רבינא אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב לא משום דסבירא ליה הכי אלא לרוחא דמילתא נקטה, עכ"ל שיטת שנץ בפרק ב' דקידושין.
קטנה שהלך אביה למדינת הים וקדשה עצמה מקודשת מדרבנן (ו)בעודה קטנה וכי גדלה גדלי קידושיה בהדה מדאורייתאא), א)0אך אומר ר"י דאינה מקודשת אפילו מדרבנן בעודה קטנה כיון שיש לה אב ונפ"מ דאפילו מיאון לא בעיא בעודה קטנה. [ואפילו לכהן אינה אסורה וכן פסק רב האיי ושאלתות וס"ג]. ומ"מ לא חשיב דרך זנות אצלו כיון דדרך אישות הוא ומותר לקיימה מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו אשה דאמרינן דתגדלנו, עכ"ל ס"ק. [כתוב בה"ג זה לשונו קטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואי נסיבת אימה אית שאילתא הוא מילתא קמיה רבנין כמה זמנין ואמרו דשפיר עבדא אימא דנישואין תקינו ליה רבנן לקטנה אי איתא לאב ומקדשה קידושי תורה ואי לא מנסבא בתקנא דרבנן וכי גדלה גדלי נישואין דילה וכדאתי אב לא צריך לקדשה, עכ"ל הה"ג. וזה לשון השאלתות ומדאמרינן יכולה אמה לקדושי ברתה או אחיה היכא דשכיב אישה אבל קיים אבוה לא יכלה, ולפי הפשט משמע שחולקות על הה"ג דמשמע דוקא בשכיב מצי אמה לקדושה אבל הלך למדינת הים לא יש לומר דסבירא להו ומיהו יש לומר דהוא הדין הלך למדינת הים מיירו אלא מסתבר אעפ"כ לאדחויי הכי ונראה דה"ג חושבות אביה במדינת הים לעניין זה כאילו מת ותקינו לה רבנן נישואין כמו שתקנו ליתומה וקשה לדבריהם אם כן אמאי דחקיה לעיל [קידושין מ"ד ע"ב] כגון שנעשו בה מעשה יתומה בחיי האב (החקיה) [ודחקיה] נמי לעיל [שם מ"ה ע"א] בקידושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה הוה ליה למימר כגון שהלך אביה למדינת הים וקדשוה אמה ואחיה דתקינו לה רבנן נישואין, ונראה דאין נישואיה נישואין אפילו מדרבנן ומכל מקום אין לאוסרה על בעלה מטעם שתחשב כפנויה ועומדת אצלה לזנות שגזרו על הפנויה דכיון דדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו אשה דלא חשבינן ליה כאילו היא אצלו בזנות ושרי ליה אפילו היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקינו רבנן נישואין כדתנן בהאשה רבה (דף צ"ו) גבי בן ט' שנשא אשה ומת הרי זה פטורה מחליצה ויבום. ורבינו מנחם מיונ"י אינו מודה בדבר ומעשה אירע כך בפניו ואסרה לקיימה משום דחיישינן שמא קדש אביה לאחר, ור"ת הקשא לו לדבריך אם מת האב במדינת הים תהא אסורה לעלם לכל אדם דשמא קדשה אביה ואין אנו יודעים למי, והוא השיב דנהי דלית לן למיחש לשמא קדש לשמא יקדש יש לנו לחוש וכדאמרינן בפרק כל הגט (דף כ"ח) שמא מת חיישינן שמא ימות תנאי היא וקיי"ל כרבי יוסי התם לשמא ימות לגבי רבי מאיר הכא נמי יש לנו לחוש שמא יקדש וכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי, ואין נראה לר"י דכיון דלא חיישינן בשום פעם לשמא קדש אם כן מותרת היא אצלו לעולם דכל שעתא ושעתא אמרינן עדיין לא קדש ואפילו (חייבות) [חיישת] שמא יקדש כיון שכל שעה נאמר עדיין לא קדש מותרת היא אצלו ולא דמי להא דאסרינן לאכול בתרומה שמא ימות דהתם נאסרה מחיים שהגט חל שעה אחת קודם מיתתו וכי חיישת לשמא ימות לאלתר נמצאו כל (הבועות) [השעות] אסורות וכן בבקיעת הנוד אם יבקע עבר למפרע אבל הכא לא יערער למפרע לעולם במה שתתקדש לבסוף, נראה לר"י שלכתחילה אין להשיאה אם הלך אביה למדינת הים הואיל ונפקא מפומיה דר' מנחם מיונ"י אבל אם נשאת [מותרת] גמורה היא, עכ"ל שיטת שנ"ץ בהאיש מקדש ושאר תוספות (דף מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש). נתקדשה (הואיל) לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת א"ר שמואל בר רב יצחק (שם) מודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקיא ממונא בחזקת מרי', פ"ה (בתוספות שם) ואפילו הוא מוחזק בנכסי מלוג שלה אינה בחזקתו אלא בחזקת יורשי האב(וה) אע"ג דשרי ל(י)ה רב לאכול בתרומה היינו משום דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ופירשו תוספות ולפי טעם זה נראה דאינו מטמא לה, עכ"ל בפרק ב' דקידושין (שם).
<h2>דף מו.</h2>
והמקדש במלוה ופרוטה דעתו ודעתה אפרוטה ומקודשת, והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון [מנה אין כאן ומשכון אין כאן] ואינה מקודשתא). א)0וכן במקח [ובמתנה, לשון ס"ג] לא קנה ובקרקעות דאי במטלטלין פשיטא דלא קנה דהא אין ניקנין בכסף אפילו כשהוא בעין אלא במשיכה, עכ"ל ס"ק.
<h2>דף מז.</h2>
והמקדש במלוה שהאשה חייבת לו אינה מקודשתא) ואפילו במלוה בשטר [חוב דידה] אבל בשטר חוב דאחריםב) וכן במשכון דידה שבידו והחזיר לה המשכון שבידו מקודשת אפילו במלוה שהיא חייבתג). א)0פירש הקונטרס ואפילו ישנה בעין דאמר התקדשי לי במנה שהלויתיך אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה נתנה וכבר הם שלה ומעות אחרים היא חייבת לו ופירשו התוספות ודווקא כשאומר לה התקדשי במלוה שאת חייבת לי ואפילו הלוה לה מידו ועוד המעות בעין בידה הני מעות דידה(ו) דמלוה להוצאה ניתנה ואילו מקדשה במעות שלה אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה פשיטה דמקודשת דלא גרע מארוח ליך זמנה וכל שכן שהאריך לה הזמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות, וכן פ"ה תדע דפ"ב (דף מ"ז) אמר במכר לא קנה נמי אם קנה קרקעות במלוה, ואמרינן בבא מציעא בפרק קמא ובהזהב (דף מ"ו) יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור שאמר לו אחר שמכר לו השור (קני דמי השור) קנה דמי השור שאתה חייב לי ופרתך תהא קנויה לי חליפי כו' אלמא חל המכר בתחילת המלוה כדפירישית, בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית כגון דארוח לה זמנה, פ"ה דארוח לה זמן הלואתה ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך ואם אמר לה כך מקודשת והערמת ריבית הוא דהויא ולא ריבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא שקיל מידי וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקיהיב לה הן פרוטה בהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי קא יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה הם, עכ"ל, ור"ת פירש דמיירי הכא כגון שהיא חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנה לפרוע ובא זה ונתן למלוה פרוטה לארווחי זמנה וקדשה באותה (זמנה) הנאה [דארוח זמנה], עכ"ל שיטת שנ"ץ בפרק קמא דקידושין (דף ו' ד"ה דארווח). ב)0ואע"ג דאותה מלוה ניתנה אצלם (בהכי אותה) [בהוצאה] מכל מקום מקודשת במה שהשליטה עליהם להוציאה מידם ומוסר בידה השעבוד ולא דמי למלוה דידה דאף על פי דמוחל לה השיעבוד אין נותן לה דבר שלא היה ברשותה ולא הוי כנתינת כסף שדה עפרון, ומכל מקום בהנאת מחילת מלוה מקודשת דהוי כעין נתינת ממון שמקדשה בהנאה ששוה פרוטה עכ"ל שיטת תוספות שנ"ץ, וכגון דמסר לה השטר וכתב לה קני לך איהו וכל שיעבודך כדרב [פפא] דאותיות אין ניקנין במסירה, עכ"ל התוספות בפרק האיש מקדש (דף מ"ז ד"ה דכ"ע). ג)0וכן אם קדשה במשכון של אחרים מקודשת דבעל חוב קונה משכון בין משכנו שלא בשעת הלואתו בין משכנו בשעת הלואתו, עכ"ל בפרק קמא (דף י"ט ד"ה משכון דאחרים). ור"י אומר אפילו לא החזיר לה עדיין משכונה מקודשת כשאומר לה הרי את מקודשת לי במלוה פלוני שעל משכונך דכיון שיש עליה משכון נחשבת כאילו הן בעין. לשון ס"ג.
<h2>דף מח.</h2>
שטר קידושין שכתבו שלא לשמה [פ"ה שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך] ושלא מדעתה שהייתה הכתיבה [שלא מדעתה] אע"פ שקבלה מדעתה [פ"ה קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתו דבגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אבי' עכ"ל] אינה מקודשתא). א)0כרב פפא ורב שרביא ויצאה והיתה מה יצאה בעינן דעת מקנה אף הויא בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעל, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף ה').
המקדש באיסורי הנאה אין קידושיו כלום מכרו וקדשו בדמיהן מקודשתא) חוץ מעבודה זרה שתופסת דמיהב). א)0ולכתחילה לא יקדש כדאיתא בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז) ואסור זה מדבריהם (לא) [לו] אסור לקדש אבל לאחר מותר, עכ"ל ס"ג. ב)0עשה לי שירים, פירוש אצעדה, נזמים וטבעות ואקדש אני לך, פ"ה בשכר פעולתך ומוקי לה אפילו בממון אחר שאינו שלו ואמר הרי את מקודשת לי בשכר פעולתי חכמים אומרים אינה מקודשת ודכ"ע ישנה לשכירות מתחילה עד סוף, פ"ה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל כשמחזירן לה הויא ליה [מלוה] למפרע, פירש התוספות דיש לדקדק דהילכתא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מההיא דעבודה זרה פרק קמא (דף י"ט) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה וקא"ר אלעזר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש התם דקסבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף [דאימת] מיתסר במכוש [אחרון] מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הלכתא דליכא אמורא דפליג עליה ומכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדמפיק מקרא באיזהו נשך (ב"מ דף ס"ה) משכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת ולא נפקא מינא בהך פלוגתא דיש שכירות אלא לעניין קידושי אשה אי חשיב מלוה דלעניין ההיא דע"ז אם בנה (שנה) [שכרו] מותר ולא נפקא מידי לעניין ע"ז דהא דאמר רב (ב"מ ע"ז) פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי יום הוי אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, ע"כ לשון שנץ פרק האיש מקדש (דף מ"ח). באמת אמרו בין בשכר שעשיתי עמך בין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת ואם הוסיף (נותן) [נופך] משלו מקודשת דהמקדש במלוה ופרוטה דעתיה ודעתה אפרוטה, ע"כ לשונו בהאיש מקדש (שם). האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, פ"ה כפעולת יום אחד, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר ריש לקיש והוא שנתן בה שוה פרוטה, פ"ה ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת כו' והא אתא לאשמעינן תנא דידן דשכר דיבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומלוה היא דכל על מנת היכא דהב ליה הוא, על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת מת הבעל מלמדין האב לומר איני רוצה כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבם, ע"כ לשונו בפרק האומר (דף ס"ג).
<h2>דף מח:</h2>
והמקדש במלוה ופרוטה דעתו ודעתה אפרוטה ומקודשת, והאומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה והניח לה משכון [מנה אין כאן ומשכון אין כאן] ואינה מקודשתא). א)0וכן במקח [ובמתנה, לשון ס"ג] לא קנה ובקרקעות דאי במטלטלין פשיטא דלא קנה דהא אין ניקנין בכסף אפילו כשהוא בעין אלא במשיכה, עכ"ל ס"ק.
התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש של דבש ונמצא של יין בדינר זה של כסף ונמצא של זהב של זהב ונמצא של כסף על מנת שאני עשיר ונמצא עני עני ונמצא עשיר אינה מקודשת רבי שמעון אומר אם הטעה (לשליח) [ס"א לשבח] מקודשת ומוקי לה בגמרא כגון שאמרה היא לשלוחה צא והבא לי קידושין מפלוני שאמר לה התקדשי בדינר של כסף ומצאו של זהב ת"ק סבר קפידא לא הייתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחה ליה בכספא פירוש כגון שצריכה מכסף להשלים תכשיט של כסף שעשאה ורבי שמעון סבר מראה מקום היא לו, פ"ה אף לא יתן אלא כסף קבליהו ומיהו היכא דטעאיה היא גופה לא פליג רבי שמעון.
<h2>דף מט:</h2>
כתו' בהלכות גדולות המקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשריםא), ומיהו לעלמא לא אישתרי אשה מקודשת בפסולי עדות דרבנןב). א)0ומעשה היה באשכנז באחד שקידש ואחר כך נודע הדבר שהיו העדים קרובים והיה מוהר"ר מאיר ז"ל מתירה בלא גט ואע"ג דלכתחילה יצא קול על הקידושין מכל מקום מבטלי קלא וכן מוכיח והיה מביא ראייה מההיא דפליגי בה (גיטין פ"ט) בסורא מבטלי קלא בנהרדעי לא מבטלי קלא בסורא היה אתריה דרב בנהרדעי היה אתריה דשמואל ורב ושמואל הלכה כרב באיסורא כך השיב הר"ם, אמנם רבני שפירא היו מצריכין גט אך לא מטעמא דקלא, ומיהו יש להביא ראייה דלא מבטלי קלא מההוא עובדא דההיא שמעתא ולא קאמר אפילו למאן דאמר לא מבטלי קלא וכו' משמע דיש לחוש לדברי האומר לא מבטלי קלא דאע"ג דיש לדחות דלרוחא דמילתא קאמר מכל מקום יש ראייה מההיא עובדא דנפק קלא דאקדיש לקטן הנראה כגדול ומסיק בההיא עובדא והתירו משום דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן כלומר עדיין לא הגיע לחכמה גדולה והילכך אפילו קלא נמי לא הוי, גם מעיקרא משמע דאי לא הוי האי טעמה מיתסר משום קלא אי לא מבטלינן קלא והתם לא קאמר אפילו למאן דאמר כו' כההיא דלעיל, ועוד מדקאמר בההיא עובדא לא הגיע עדיין משמע דאין להתיר כי אם [מטעם] זה וכן כתבתי וכן נראה עיקר וצ"ע בס"ג ובר"א ואע"ג דלא הזכיר בפירוש ענין בטול קלא צריך להתישב במה שכתבתי, עכ"ל ס"ק. ב)0(ואפילו אף) [אלא] (בגיטין) [בגט], בפרק האשה (האומר קידושין דף ס"ה) והכחישה העדים ואמרה לא קידשתני כופין אותה לקחת גט וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה כי הדדי ננהו כמו שאילו פסולין [כך] אילו פסולין לשון ס"ג. מעשה היה בפני רש"י באנוס שקידש עלמה בפני אנוסין חביריו וחזרו למוטב ואמר שקידושיה קידושין להצריכה גט דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד דשמא הרהרו אז תשובה בלבם והוו להו צדיקים כדאמרינן (קידושין מ"ט) האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אפילו אם הוא רשע כל ימיו מקודשת מספק, עכ"ל הנחמני. מעשה באחד שנשא ונמצא מעידי הקידושין קרוב ושלא היה בקידושין שוה פרוטה והשיב רש"י אע"פ שצריכה קידושין אחרים אינה צריכה מסירה לחופה ולא ברכת אירוסין ונישואין אע"פ שצריכה קידושין אחרים והרי קודמת החופה ונישואין לקידושין אילו מה בכך הרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה אין הקידושין כלום עד שתגדיל ויבא עליה והרי חופתה קודמת וכן קטן שנשא אשה אין קידושיו קידושין עד שיגדיל ויבעול דתניא בהכותב (כתובות דף צ') קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים נמצא חופתן קודמת לנישואין, ע"כ מכתב יד הר"ם הועתק מלונדרש"א.
על מנת שיש לי בת ושפחה מגדלת, פירוש לשמשין ור"ח פירש מגדלת שער, [ו]אין לו שאין לי ויש לו. שאני כהן ונמצא לוי לוי ונמצא כהן בן כרך ונמצא בן עיר, פ"ה אע"פ שהטעה לשבח טעות הוא, בן עיר ונמצא בן כרך, פ"ה ישיבת כרכים קשה שהכרך הוא מקום שוקים והיוקר מצוי ודוחק עוברים ושבים. ביתו קרוב למרחץ ונמצא רחוק [רחוק ונמצא] קרוב שיש לי בנים ואין לו שאין לי ויש לו בכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, פ"ה אע"פ שהדבר כן כמו שהוא עכשיו שאין תנאו אמת וכן היא שהטעתו. על מנת שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה כרבי וחביריו אלא כל ששואלין ממנו דבר הלכה בכל מקום ואומר על מנת שאני תלמיד אין אומרים כבן עזאי כבן זומא אלא כל ששואלין ממנו דבר הלכה כתלמידו ואפילו במסכת כלה דיו על מנת שאני גבור אין אומרים כאבנר בן נר וכיואב בן צרויה אלא כל שבני עירו מתייראין ממנו מפני גבורתו, על מנת שאני עשיר אין אומרים כרבי אלעזר בן חרסום, פ"ה שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן ביבשה כדאיתא ביומא (דף ל"ה) וכרבי אלעזר בן עזריה דהוה מעשר עדריה כל שתא ושתא תריסר אלפי עגלי, אלא כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עשרו, על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו.
<h2>דף נ.</h2>
והאיש מקדש בו ובשלוחו והאשה מתקדשת בה ובשלוחה והשליח עושה שליחותו [ס"א שליח], והאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת אבל אמר הרי היא במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר מקודשת וכן בגירושין, והאומר לחבירו צא וקדש לי אשה [סתם] אסור בכל הנשים שבעולם כי לכל אחת יש לומר שמא קדש שלוחו קרובתה של זאתא) אבל אם בשעה שצוה לשליח לא היה לזו שרוצה לקדש שום אחת מן הקרובות בעולם האסורות פנויות מותר בהב). א)0מאי טעמא חזקה שליח עושה שליחותו אע"פ שהן מותרות לעולם הוא אסור דהו"ל כמאן דאמר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו, ומסקינן בפרק התקבל (גיטין דף ס"ד) במה דברים אמורים להחמיר אבל להקל אין אומרים בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו, עכ"ל ס"ג (מצוה מ"ח). בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"א) פליגי רב נחמן ורב ששת דאמר רב נחמן בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו בשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו, ופסק הר"ר שמשון מופרליו"ט (תוספות דף ל"ב ד"ה רב ששת) כרב ששת משום דקיימא לן כרב ששת באיסורי, ור"ת אומר (שם) דאדרבא הלכה כרב נחמן ומביא מפרק התקבל (ס"ד) בעל אומר לגירושין וכו' דמסיק כי אמרינן חזקה [שליח עושה שליחותו] לחומרא לקולא לא אמרינן ואי חזקה שליח עושה שליחותו מן התורה אם כן אין לחלק בין חומרא לקולא, ועוד מביא ראייה מפרק קמא דחולין (דף י"ב) מהאומר לשלוחו צא ושחוט וכו', ור"י דוחה הראיות של רבינו תם ופסק כרבינו שמשון, ואומר הא דקאמר רב ששת דאף של תורה ח"ש היינו במקום שהמשלח סמוך על שלוחו ויבוא (השליח) [המשלח] לידי איסור אם לא יעשה שליחותו כגון כל הנהו דמייתי התוספות בעירובין וקטנים וחרש וכן גבי תרומה חדשה ושחיטה אבל גבי גירושין אין המשלח בא לידי איסור אפילו לא יגרשינה שלוחו ובהא מודה רב ששת דאין חזקה שליח עושה שליחותו דהך, והכא דאסור בכל הנשים נראה לר"י דאין זה דין תורה אלא קנסא קנסוהו רבנן מפני שעשה שליחותו סתם בזה שלא פירש מי יקדש לו, ורבינו נתנאל פסק כר"ת וסותר ראיות של ר"י, ונראה דהלכה כרב נחמן וטעמא משום דחזקה שליח עושה שליחותו אינו כרוב גמור דהו"ל כמחצה על מחצה ולהכי בשל תורה הוי ספיקא דאורייתא לחומרא כדמסיק בגיטין (דף ס"ד) ובקידושין אמר מספק ח"ש לחומרא כרבי יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' ובגירושין מספק אין ח"ש לחומרא ובשל סופרים ספיקא דרבנן לקולא וסמכינן אחזקה שליח וכו' הלכך הוי שפיר מילתה דרבי יוחנן מן התורה אסור בכל הנשים, ומיהו רב ששת אית ליה דחזקה שליח עושה שליחותו הוי רוב גמור ומפיק אפילו מחזקת איסור אף בשל תורה ושמא סוגיא דגיטין הוי שפיר כוותיה דבעריות החמירו חכמים ולכך אין להתיר בגירושין דרבנן דהא אמרינן פ"ק דכתובות (דף ט"ו) דבעינן תרי רוב גבי יוחסין ושמא אינה מגורשת משום חד רובא ואם נשאת לאחר הוי הולד ממזר מדרבנן וכל שכן הכא דאיכא חזקת אשת איש וסמוך מיעוט דשלוחין לחזקה והוי מחצה על מחצה לר"מ דחייש למיעוט ולכל הפחות מדרבנן חיישינן, עכ"ל תוספות בפרק ב' דנזיר (דף י"ב). ב)0אע"פ שהיה לה לאחר מכן פירוש לאחר שצוה לשלוחו. לשון ס"ק.
המקדש האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת, המקדש שתי נשים בפרוטה או אחת בפחות משוה פרוטה אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן, פ"ה דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו, אינה מקודשת, פ"ה ולא אמרינן יודע היה שאין קידושיו קידושין ושולח סבלונות לשם קידושין אלא אמרינן מחמת קידושין הראשונים שלח, וכן קטן שקדש, פ"ה ושילח סיבלונות כשהגדיל. עכ"ל התלמוד בפרק האיש מקדש.
<h2>דף נב:</h2>
תו' מס"ג, מסקינן בפרק ב' שהמתקדש בגזל ובחמס ובגניבה שלה אינה מקודשת, פירוש דמצי למימר אין שקלי דידי שקלי, ואם שדך קודם לכן ואחר כך קדשה בגזל שלה מקודשת, פ"ה דכי קבלתיה לגזל דידיה לשם קידושין אחוליה אחילתיה, עכ"ל, קדשה בגזל של אחרים אם נתיאשו הבעלים מאותו הגזל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, עכ"ל ס"ג, פירוש ואפילו שדך. ההיא איתתא הוה משיא כרעיא במשכליא, פירוש ספל, אתא ההוא גברא חטף זוזא מחבריה ושדא לה ואמר לה מקדשת לי אתא לקמא דרבא אמר לית דחש להא דרבי שמעון (שאין) [ש]סתם גזילה יאוש בעלים הוי, פ"ה דקסבר כיון דידעיה מאן גזליה [ולא מצי] למגבי מיניה יאוש מיאש. ההוא אריסא דקדיש במוזא דסמכין, פ"ה מלא יד של בעלין שקורין אישקלייא"ש בלע"ז, אתא לקמיה דרבא אמר ליה מאן אחלך, פ"ה [מאן] מחל לך חלקו של בעל הבית והני מילי במוזא אבל כישא, פירוש אגודה שדרך ירק להא מתחלק לאגודות, מצי אמר ליה אנא שקלי כישא שקול את כישא כי כישא, פירוש אם נטלתי אחת טול אתה אחת. ההוא סורסיא, פ"ה עשה שכר של תמרים של בעל הבית למחצית שכר, דקדיש בפרזיגי דשיכרי, בריי"ש בלע"ז, לאחר שהוציא ממנו המשקה, אתא מריה אשכחיה אמר ליה אמאי לא תתיב לה מהאייך חריפא, יש שהוא טוב מחבירו שלא נתנו בו שום מים ויש לו לחלוחית לתת עוד טעם במים אחרים אתא לקמיה דרבא אמר ליה לא אמרן כלך אצל יפות אלא לעניין תרומה בלבד, פ"ה שיועיל למי (שלא נטל) [שנטל] את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי אדעתיה דניחה ליה אלא לעניין תרומה לבד דניחה ליה דהא לתרום הן עומדות אבל לעניין מי שנטל [ל]עצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא נכסוף אבל למפרע לא ניחה ליה, עכ"ל התלמוד בפרק ב' לקידושין.
<h2>דף נו:</h2>
המקדש באיסורי הנאה אין קידושיו כלום מכרו וקדשו בדמיהן מקודשתא) חוץ מעבודה זרה שתופסת דמיהב). א)0ולכתחילה לא יקדש כדאיתא בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז) ואסור זה מדבריהם (לא) [לו] אסור לקדש אבל לאחר מותר, עכ"ל ס"ג. ב)0עשה לי שירים, פירוש אצעדה, נזמים וטבעות ואקדש אני לך, פ"ה בשכר פעולתך ומוקי לה אפילו בממון אחר שאינו שלו ואמר הרי את מקודשת לי בשכר פעולתי חכמים אומרים אינה מקודשת ודכ"ע ישנה לשכירות מתחילה עד סוף, פ"ה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל כשמחזירן לה הויא ליה [מלוה] למפרע, פירש התוספות דיש לדקדק דהילכתא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מההיא דעבודה זרה פרק קמא (דף י"ט) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה וקא"ר אלעזר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש התם דקסבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף [דאימת] מיתסר במכוש [אחרון] מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הלכתא דליכא אמורא דפליג עליה ומכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדמפיק מקרא באיזהו נשך (ב"מ דף ס"ה) משכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת ולא נפקא מינא בהך פלוגתא דיש שכירות אלא לעניין קידושי אשה אי חשיב מלוה דלעניין ההיא דע"ז אם בנה (שנה) [שכרו] מותר ולא נפקא מידי לעניין ע"ז דהא דאמר רב (ב"מ ע"ז) פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי יום הוי אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, ע"כ לשון שנץ פרק האיש מקדש (דף מ"ח). באמת אמרו בין בשכר שעשיתי עמך בין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת ואם הוסיף (נותן) [נופך] משלו מקודשת דהמקדש במלוה ופרוטה דעתיה ודעתה אפרוטה, ע"כ לשונו בהאיש מקדש (שם). האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, פ"ה כפעולת יום אחד, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר ריש לקיש והוא שנתן בה שוה פרוטה, פ"ה ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת כו' והא אתא לאשמעינן תנא דידן דשכר דיבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומלוה היא דכל על מנת היכא דהב ליה הוא, על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת מת הבעל מלמדין האב לומר איני רוצה כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבם, ע"כ לשונו בפרק האומר (דף ס"ג).
<h2>דף נח:</h2>
העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשה אלא שנהג מנהג רמאות וכן מכל דברא). א)0ופירשו התוספות לאשמועינן דאע"ג דאמר השליח לאשה בשעת קידושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקדשה לנפשיה דאם לא כן לא הוי מקודשת לו ועתה אשמועינן חידוש דמהו דתימא הא דקאמר לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא עכ"ל בפרק האומר (דף נ"ח ד"ה האומר). [ואדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא יוציאו לעז על קידושין ראשונים ומתיר אשת איש לעלמא שיסברו העולם שקידושין על ידי שליח אינן כלום, הגה"ה ומיהו היכא שהקידושין הראשונים היו בלא מניין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נישואין כדי לברך ברכת אירוסין בעשרה עכ"ה תשב"ץ (סי' ת"נ). ואומר ר"י דאפילו אם היו הקידושין הראשונים במניין וברכו ברכת אירוסין ואחר זמן הנישואין כשישא אותה יחזרו ויברכו פעם אחרת ברכת אירוסין מאי טעמא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא עכ"ל בפרק קמא דכתובות (דף ז' ד"ה שנאמר)].
<h2>דף נט.</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי אחר ל' יום ובא אחד וקדש תוך ל' מקודשת לשיני לא בא אחר וקידש תוך ל' יום רב ושמואל דאמרו תרוייהו מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות מאי טעמא הני זוזי לא למלוה [דמו], פ"ה דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת ולא לפקדון דמי [ד]נימא אם לא נשתייר בה שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמרינן בהאיש מקדש (דף מ"ז) התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר המנו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, ולא לפקדון דמי פקדון ברשותיה דמארייהו מתאכל והני ברשות דידה קמתאכלו למלוה נמי לא דמי דמלוה לאו בתורת קידושין יהיבנה ניהלה פירש הקונטרס דמלוה להוצאה נתנה מיקמיה דנתחיל הקידושין, והני בתורת קידושין יהבה ניהלה, פירוש לא נתנו להוצאה אלא על מנת שנתקדש בהן וכי אכלה דידה אכלה ולכי מטי זימנא אכלה מקדשה. בא אחר וקדשה וחזרה, פ"ה בתוך ל' ואמרה אי אפשי בהו, רבי יוחנן אומר חוזרת אתי דיבור ומבטל דיבור, [ע"ב] וכן היא שנתנה רשות לשלוחה והלכה היא וקדשה עצמה אם שלה קדמו קדושיה קידושין של שלוחה קדמו אין קידושיה קידושין, פ"ה משנה היא בפ"ב דקידושין (דף ע"ט), לא קדשה עצמה וחזרה בה, פ"ה וחזרה בה בין בפני השליח בין שלא בפניו, מהו ר' יוחנן אומר חוזרת והלכה כוותיה דר' יוחנן אפילו בקמייתא, פירוש בהנך שתים דאתי דיבור ומבטל דיבור. מעכשיו ולאחר ל' יום [ובא אחר וקדשה תוך ל' יום] מקודשת ואינה מקודשת, פ"ה לשניהם ואסורה לשניהם אלא אם כן נתן האחד גט ולאחר אסורה עד שיתנו (ל)שניהם גט, (לעולם ואפילו לאחר ל' יום עומדת בספק קידושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט, מספקא ליה לרב אי תנאה הוי אי חזרה הוי פ"ה תנאה הוי) אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם ואפילו לאחר ל' יום עומדת בספק קידושין לשניהם ואסורה לשניהם מספקא ליה לרב אי תנאה הוי אי חזרה, פ"ה אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יום יהיו קידושין מעכשיו אי חזרה הוי ממאי דקאמר מעכשיו ואמר איני א"ל [אומר לה] מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום הילכך לעולם היא בספק דאי תנאה הוי קידושי ראשון חיילי קידושי שני לא חיילי ואי חזרה הוי קידושי שיני דחיילי וקידושי ראשונים לא חיילי, אמר אביי לטעמא דרב בא אחד ואמר הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחד ואמר מעכשיו עד כ' ימים ובא אחר ואמר מעכשיו עד (עשרים) [עשרה] ימים מראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט מה נפשך אם תנאה הוי דקמא קידושין דאחרון לא קידושין ואי חזרה הוי דבתרא קידושין והנך לא קידושין ורבי יוחנן אמר אפילו מאה תופסין בה תפסו כולן לאוסרה עכ"ל התלמוד בפרק האומר (דף נ"ט).
<h2>דף ס.</h2>
והאומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז מכאן עד ל' יום הרי זו מקודשת מעכשיו והוא יתן תוך הזמן שפירש ואם אחרי כן פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קידושי שיני אינה קידושין כלוםא) ב). א)0אפילו קודם קיום התנאי אינם קידושין כלום רק שיקיים התנאי אחרי כן תוך הזמן שפירש דהאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי, עכ"ל ס"ק. ב)0כתב רבי משה שכל האומר מעכשיו אין צריך לכפול תנאי ולא להקדים תנאי למעשה אלא אע"פ שהקדים המעשה תנאו קיים אבל צריך להתנות בדבר שאיפשר לקיימו אבל אם התנה בדבר שאי איפשר לקיימו הרי זה הפליא בדברים ואין שם תנאי וכל האומר על מנת הרי זה כאומר מעכשיו ואין צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה, ונראה לי דעתו בזה שאע"פ שבפרק מי שאחזו (דף ע"ה) אפילו בעל מנת מצריך רבי מאיר כפילות אין הלכה כמותו בזה ורב אשי ורבא סוברים דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ושם באותו ענין אינו מצריך שום כפילות, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף ס:</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתים (מנה) זוזין הרי זו מקודשת ויש לו, פ"ה משמע שיש עדים שיש לו, וניחוש שמא יש לו לא קשיא [הא בקידושי ודאי] הא בקידושי ספק, פ"ה אם אנו יודעים שיש לו הוי קידושי ודאי ונפקא מינא אם בא אחד וקידש שאינה מקודשת וכי לא ידעינן חיישינן שמא יש לו ואינה מותרת לאחר ומיהו צריכה גט מן השני שמא לא היה הראשונים קידושין. על מנת שאראך מאתים זוז מקודשת ויראנה ואם הראה על השלחן אינה מקודשת לא נתכוונה זו אלא לראות משלו, פ"ה לפיכך הראה על השלחן שלפניו והוא שלחני והמעות אינם שלו אינה מקודשת, ואפילו נקיט זוזי בעיסקא, פירוש למחצית שכר להחליף ולהשתכר, וכן הדין גבי ארעא.
<h2>דף סא.</h2>
והמקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת בין שהיה התנאי מן האיש בין מן האשה, ובלבד שיהיה התנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ודבר שאיפשר לקיימוא). א)0וכל אלה הארבעה היו בתנאי בני גד ובני ראובן וכל תנאי שבעולם בין בקידושין [בין בגירושין] בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך להיות בתנאי ארבע דברים הללו ואם חסר בתנאי אחד מד' דברים הללו הוי כתנאי בטל כאילו אין שם תנאי אלא מקודשת או מגורשת ויתקיים המקח או המתנה וכאילו לא מתנה כלל דהלכה כר"מ דאמר (קידושין דף ס"א) כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף סב.</h2>
המקדש האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה לויה והיא כהנת [עניה] והיא עשירה עשירה והיא עניה הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו, פ"ה אלא הוא עצמו טעה וכיון דלא פריש לאו כל כמיניה דהוה להו דברים שבלב. האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר ולאחר שתתגייר[י] לאחר שימות בעליך אינה מקודשת דהוי דבר שלא בא לעולם ועכשיו אין בידו לקדשה, וכן האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום, פירוש ואפילו (משמת) [מעוברת] כרבנן דהוי דבר שלא בא לעולם, עכ"ל פרק האומר.
<h2>דף סג.</h2>
המקדש באיסורי הנאה אין קידושיו כלום מכרו וקדשו בדמיהן מקודשתא) חוץ מעבודה זרה שתופסת דמיהב). א)0ולכתחילה לא יקדש כדאיתא בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז) ואסור זה מדבריהם (לא) [לו] אסור לקדש אבל לאחר מותר, עכ"ל ס"ג. ב)0עשה לי שירים, פירוש אצעדה, נזמים וטבעות ואקדש אני לך, פ"ה בשכר פעולתך ומוקי לה אפילו בממון אחר שאינו שלו ואמר הרי את מקודשת לי בשכר פעולתי חכמים אומרים אינה מקודשת ודכ"ע ישנה לשכירות מתחילה עד סוף, פ"ה כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בה בעל מלאכה לפועל כשמחזירן לה הויא ליה [מלוה] למפרע, פירש התוספות דיש לדקדק דהילכתא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מההיא דעבודה זרה פרק קמא (דף י"ט) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודה זרה אסור לבנותה וקא"ר אלעזר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש התם דקסבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף [דאימת] מיתסר במכוש [אחרון] מכוש אחרון לית בה שוה פרוטה ש"מ דהכי הלכתא דליכא אמורא דפליג עליה ומכל מקום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כדמפיק מקרא באיזהו נשך (ב"מ דף ס"ה) משכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת ולא נפקא מינא בהך פלוגתא דיש שכירות אלא לעניין קידושי אשה אי חשיב מלוה דלעניין ההיא דע"ז אם בנה (שנה) [שכרו] מותר ולא נפקא מידי לעניין ע"ז דהא דאמר רב (ב"מ ע"ז) פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי יום הוי אפילו למ"ד אינה לשכירות אלא לבסוף, ע"כ לשון שנץ פרק האיש מקדש (דף מ"ח). באמת אמרו בין בשכר שעשיתי עמך בין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת ואם הוסיף (נותן) [נופך] משלו מקודשת דהמקדש במלוה ופרוטה דעתיה ודעתה אפרוטה, ע"כ לשונו בהאיש מקדש (שם). האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל, פ"ה כפעולת יום אחד, דבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אמר ריש לקיש והוא שנתן בה שוה פרוטה, פ"ה ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת כו' והא אתא לאשמעינן תנא דידן דשכר דיבור או בשכר פעולה לא מקדשה דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומלוה היא דכל על מנת היכא דהב ליה הוא, על מנת שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת מת הבעל מלמדין האב לומר איני רוצה כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבם, ע"כ לשונו בפרק האומר (דף ס"ג).
<h2>דף סג:</h2>
קידשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אמר רב נחמן נאמן לתת גט דאין אדם חוטא ולא לו, פ"ה בדבר שאינו נהנה להתיר את אשת איש [חנם] וסומכין עליו שהוא הוא וגטו גט, ואינו נאמן לכנוס אימור יצרו תקפו ורב אשי אמר אף נאמן לכנוס, פ"ה דלא חציף למימר קמיה האב שקבל הקידושין אני הוא דמרתת דילמא מכחש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבית קידושי, ומודה רב אשי באומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קידשתיך שאינו נאמן לכנוס. תניא כוותיה דרב אשי קדשתי בתי הקטנה ואיני יודע למי קידשתיה, פ"ה והיא לא ידעה למי, נאמן אף לכנוס, פ"ה דמרתת (האב) [דאב] ודאי לא יחפה עליו, והאשה שאומרת נתקדשתי ואיני יודעת למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קידשתי אין נאמן לכנוס שמחפה עליו, פ"ה דתתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא. זה אומר אני קידשתיה וזה אומר אני קידשתיה שניהם נותנים את הגט, פ"ה להתירה לאחרים, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. [ס"ד ע"א] קידשתי בתי הקטנה קידשתיה וגירשתיה, פ"ה קבלתי גטה שהיא קטנה, הרי היא קטנה, פ"ה עכשיו כשאמר עליה כן, נאמן, פ"ה לפוסלה מן הכהונה כדמתרץ רב אשי דלנישואין המניה רחמנא לאב, פ"ה אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן משגדלה. קידשתי בתי הקטנה קידשתיה וגירשתיה (בתי) [שהיא] קטנה והרי היא גדולה, פ"ה משגדלה אמר כן ובקטנותה לא אמר אינו נאמן, ומותרת לכהן, נשבית ופדיתיה, פ"ה והרי היא פסולה לכהונה, בין כשהיא קטנה והיא גדלה [בין] כשהיא קטנה והיא קטנה אינו נאמן דלשבויה לא המניה רבנן כלל וכן אמר רב יוסף, עכ"ל התלמוד בפרק האומר.
<h2>דף סד:</h2>
והנודר שלא יאכל יום זה מותר לאכול משתחשך מן הדין מיהו צריך שאלה לחכם גזירה אטו יום אחדא), נדר יום אחד מעת לעת אסור יום סתמא (מותר) [אסור] מספיקא עד מעת לעת צ"ע בנדרים ובס"ג, וכן הדין משבת וחדש ושנה אך יום שבת כלשעבר ואסור וראש חדש וראש השנה כלהבא ומותרב). א)0פי' שמא ישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך והוא אסור כ"ד שעות שהוא יום אחד שלם (בשעת) [משעת] נדרו ואין כל אדם יודע הפרש דבר זה שבין זה לזה, לס"ג. ב)0פי' נדר שאינו טועם שבת זה הרי זה אסור (כשאר ימות) [בשאר ימי השבת וביום השבת] והרי הוא מותר מאחר השבת, שאינו טועם שבת אחת הרי זה אסור ז' ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פי' לא אחת ולא זו הרי ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת, שאינו טועם חדש זה אסור בשאר החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר, שאינו טועם חדש אחד אסור ל' יום גמורים מעת לעת נדר חדש סתם אסור ל' יום גמורים מספק, נדר שאינו אוכל בשר בשנה זו אפילו לא נשאר משנה זו אלא יום אחד אין אסור אלא אותו יום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה הרי זה אסור בעיבורה, שאינו אוכל שנה סתם הרי זה אסור שנה מיום ליום מספק, האוסר עצמו בדבר עד הפסח או כל דבר שזמנו קבוע אינו אסור [אלא] עד שיגיע — הגה"ה פ"ה ומשנכנסה הליל הראשון מותר עכ"ל. נדר עד שיהיה הרי זה אסור עד שיצא — הג"ה פ"ה דכיון דאמרינן לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר לעי' עכ"ל — וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד זמן הקציר או עד זמן הבציר [בין שנדר עד שיגיע] בין שנדר עד שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע — הגה"ה ואפילו אמר עד פני פ"ה דכיון דאין משך זמנו קבוע זה ממהר לכלות קיצו וקצירו וזה מאחר ולא נתכוין אלא לתחילתו משיתחילו העם לקצור, עכ"ל הגה"ה — כל שזמנו קבוע ואמר עד פני ר' יוסי אומר עד שיגיע — פ"ה לא מחי אינש נפשיה לספיקא ומשהגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שבכל יום ויום פני הוא לחבירו מכל מקום לא אחית איניש נפשיה לספיקא שצריך לשאל איזהו וכי אמר פני קמא שהוא פני שבכולן עכ"ל.
<h2>דף סה.</h2>
האומר לאשה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני הוא אסור בקרובותיה, פ"ה דשוינהו עליה חתיכה דאיסורה בהודאה, והיא מותרת בקרוביו, קידשתני והוא אומר [לא] קידשתיך (לא) הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ובעיא גט ומבקשין ממנו ליתן גט, פ"ה כדי להתירה להנשא הואיל ואינו חפץ בה אבל אין כופין (אותה) [אותו] דאמר לא ניחה ליה דאיתסר בקרובותיה, ואם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה, קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני אלא בתי הוא אסור בקרובות גדולה, פירוש האם, וגדולה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות קטנה, פירוש הבת, שאין אמה נאמנת עליה, פ"ה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא ליה גרושתו ונאסרין בקרובותיהן, קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי הוא אסור בקרובות קטנה וקטנה מותרת בקרוביו הוא מותר בקרובות גדולה וגדולה אסורה בקרוביו, עכ"ל בפרק האומר.
כתו' בהלכות גדולות המקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשריםא), ומיהו לעלמא לא אישתרי אשה מקודשת בפסולי עדות דרבנןב). א)0ומעשה היה באשכנז באחד שקידש ואחר כך נודע הדבר שהיו העדים קרובים והיה מוהר"ר מאיר ז"ל מתירה בלא גט ואע"ג דלכתחילה יצא קול על הקידושין מכל מקום מבטלי קלא וכן מוכיח והיה מביא ראייה מההיא דפליגי בה (גיטין פ"ט) בסורא מבטלי קלא בנהרדעי לא מבטלי קלא בסורא היה אתריה דרב בנהרדעי היה אתריה דשמואל ורב ושמואל הלכה כרב באיסורא כך השיב הר"ם, אמנם רבני שפירא היו מצריכין גט אך לא מטעמא דקלא, ומיהו יש להביא ראייה דלא מבטלי קלא מההוא עובדא דההיא שמעתא ולא קאמר אפילו למאן דאמר לא מבטלי קלא וכו' משמע דיש לחוש לדברי האומר לא מבטלי קלא דאע"ג דיש לדחות דלרוחא דמילתא קאמר מכל מקום יש ראייה מההיא עובדא דנפק קלא דאקדיש לקטן הנראה כגדול ומסיק בההיא עובדא והתירו משום דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן כלומר עדיין לא הגיע לחכמה גדולה והילכך אפילו קלא נמי לא הוי, גם מעיקרא משמע דאי לא הוי האי טעמה מיתסר משום קלא אי לא מבטלינן קלא והתם לא קאמר אפילו למאן דאמר כו' כההיא דלעיל, ועוד מדקאמר בההיא עובדא לא הגיע עדיין משמע דאין להתיר כי אם [מטעם] זה וכן כתבתי וכן נראה עיקר וצ"ע בס"ג ובר"א ואע"ג דלא הזכיר בפירוש ענין בטול קלא צריך להתישב במה שכתבתי, עכ"ל ס"ק. ב)0(ואפילו אף) [אלא] (בגיטין) [בגט], בפרק האשה (האומר קידושין דף ס"ה) והכחישה העדים ואמרה לא קידשתני כופין אותה לקחת גט וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה כי הדדי ננהו כמו שאילו פסולין [כך] אילו פסולין לשון ס"ג. מעשה היה בפני רש"י באנוס שקידש עלמה בפני אנוסין חביריו וחזרו למוטב ואמר שקידושיה קידושין להצריכה גט דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד דשמא הרהרו אז תשובה בלבם והוו להו צדיקים כדאמרינן (קידושין מ"ט) האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אפילו אם הוא רשע כל ימיו מקודשת מספק, עכ"ל הנחמני. מעשה באחד שנשא ונמצא מעידי הקידושין קרוב ושלא היה בקידושין שוה פרוטה והשיב רש"י אע"פ שצריכה קידושין אחרים אינה צריכה מסירה לחופה ולא ברכת אירוסין ונישואין אע"פ שצריכה קידושין אחרים והרי קודמת החופה ונישואין לקידושין אילו מה בכך הרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה אין הקידושין כלום עד שתגדיל ויבא עליה והרי חופתה קודמת וכן קטן שנשא אשה אין קידושיו קידושין עד שיגדיל ויבעול דתניא בהכותב (כתובות דף צ') קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים נמצא חופתן קודמת לנישואין, ע"כ מכתב יד הר"ם הועתק מלונדרש"א.
בפרק נערה מסקינן (דף נ"ג) דארוסה שמיתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה, הגה"ה מן התוספות ואפילו לא כתב לה לשון התוספות בפרק האומר (קידושין דף ס"ה ד"ה ואם), הגה"ה מן המיימוני המארס אשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין היא ארוסה ולא נשואה שאין הכתובה עושה נישואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב דהלכה כרבי אליעזר כדתנן בפרק אף על פי (דף נ"ד) אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה הכל רבי אליעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה וכן הלכה עכ"ל מימוני (הל' אישות פ"י). הגה"ה מתוספות נשאל לרבינו יחיאל מפ' על חתן שמת קודם ביאה אם יהיה לאשה הכתובה והשיב כי תוספת לא יהיה לה אבל מנה או מאתים אם היא בתולה יש לה שלא כתב לה (שלא כתב לה) תוספת אלא על חיבת ביאה והוא לא עשאה עכ"ל.
המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודיםא). א)0דאיפשר לומר דכיון שלא קידש בפני עדים המעות מתנה, עכ"ל בפרק האומר (ס"ה). [ק"ו למקדש בלא עדים וכן אמרו משמיה דרב (שם) המקדש בעד אחד בי דינא דרבה אמרי אין חוששין לקידושין ואפילו שניהם מודים מאן בי דינא רבה רבינו הקדוש מתוך כך פסק בה"ג וברב אלפס להקל אומנם בסוף הסוגיא אמר מאי הוה עלה רב כהנא אמר אין קידושין, הגה"ה א"ל רב אשי לרב כהנא מאי טעמא דילפת דבר בדבר מממון אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אף כאן א"ל התם לא מחייב לאחרינא הכא קמחייב לאחריניה פ"ה שקרובותיה נאסרות לו וקרוביו נאסרין בה עכ"ל ס"ג, רב פפא אמר חוששין ולא נפסק הילכתא כוותיה, עכ"ל ס"ג, וראוי להחמיר כך פסק רבינו אליעזר ממיץ].
<h2>דף סה:</h2>
הג"ה ממסכת קידושין בפרק האומר. שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר [זו] אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר שזה עבדי וזו אשתי וזו חבילתי ואשה אומרת אילו שניהם עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה היכי דמי אי אית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אילו שנים עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן, פ"ה דאיכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן אפילו מכחשה ליה ליכא למאן דאמר דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, אלא לאו למשרא בעלמא דכולי עלמא לא פליגי דשריא והכא הכי קאמר צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובה מן החבילה, פ"ה כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו אלא אם כן נתנו לה שני גיטין מעצמן והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך אם של זה הוא הרי זה מחוייב לה כתובה על פיו וכן זה וכ"ש אם כולה שלה, ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות (דף פ"ו) גבי שומרת יבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ופירשו התוספות מכאן יש לדקדק דרבנן דאמרי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה וכ"ש מיתמי וכן משמע בנדרים פרק ר' אליעזר (דף ס"ה) וכן מוכיח בפרק הכותב (דף פ"ו) גבי האי מאן דאית עלה כתובה ובעל חוב ואית ליה דמים וארעא לאיתתא מסלקינן לה בארעא ולבעל חוב בדמי האי כדיניה והאי כדיניה משמע דדינ(י)ה בארעא ואפילו מיניה דאי מיתמי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ותימא לן מנלן דפליגי רבנן ור' מאיר במיניה דהא לענין יתמי אשכחינהו פלוגתייהו בפרק האשה שנפלו גבי הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודילמא מיניה אפילו רבנן מודו דמשתעבדי דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, ואומר רבינו תם דיבם חשוב כמו מיניה משום דבמקום בעל קאי אבל ביתמי אפילו ר' מאיר מודה דמטלטלי דדהו לא משתעבדי לכתובה שזהו תימא לומר דלר' מאיר עדיפא כתובה מבעל חוב כל כך דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה ולבעל חוב לא משתעבדי ולרבנן גריעא כתובה מבעל חוב דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב ולכתובה לא משתעבדי, ותימה לר' דהא מטלטלי דמתנה גביא לר' מאיר (בחיובא) [כדמוכח] פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) גבי מוכר אביו להגבות אמו כתובה דמוקי לה כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אלים כוח דיתומים מכח מתנה דמטלטלי דיתמי לא גביא אפילו לר' מאיר כדפירש ומטלטלי דמתנה גביא, ובפרק יש נוחלין (דף קל"ג) משמע (ד)איפכא דאלים כח מתנה מכח דיתומים דדיק השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנתא דרבנן לא כ"ש משמע הא מתנה דאורייתא אין ניזונית אע"ג דמיורשין קמתזנא ובפרק נערה (כתו' מ"ט) משמע נמי כן גבי הכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונים מהם דמשמע הא אם כתבו לאחר [אין] ניזונים אלמא יש כח למתנה להפקיע שיעבוד מרובות טפי מירושה, ואומר ר' דההיא דקאמר ביבמות (שם) דעמד וכתב כל נכסיו איירי במתנת שכיב מרע דגריעה מירושה דאורייתא ולהכי גביא כתובתה מיניה והוא הדין בעל חוב שגובה [ממטלטלי דמתנת ש"מ, ומיהו יש לדחות הנך ראיות דלעולם יש כח לירושה להפקיע שעבוד יותר] ממתנה והא (דתקינו) [דנקט] בפרק נערה (שם) כותב נכסיו לבנו מצי למימר דלא נקט בניו אלא משום דמיירי נמי במטלטלין ובכותב לאחר ודאי לא היתה ניזונית אשתו ממטלטלין אבל ממקרקעי שנתן היתה ניזונית וההיא דיש נוחלין מצינו למימר דנקט מתנה דרבנן משום דבההיא הוי כ"ש אבל מתנה דאורייתא לא הוי כ"ש אלא (הוא) [ה"ה] מיהא הוי, ומכל מקום נראה לדקדק דאלימא כח מתנה להפקיעה טפי מיורשים, (מיהו הא) [מהא] דמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ג) דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו כשחייב מודה דקחייש לפירעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות יחזיר דלא גבי ממשעבדי ואי גבי מן המתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבי ואפילו הכי מן היורשין גבי דהא מסקינן בפרק גט פשוט הילכתא מילוה על פה גובה מן היורשין, ויש נפקותא גדולה בדבר זה בזמן שתקנו הגאונים שכתובה גבי ממטלטלי דיתמי וחתמו בעיזקא דבי ריש גלותא ובעיזקא דראש ישיבה ככתוב בכתב רב שרירא גאון כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנה אפילו ממתנה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי דכח מתנה אלים מצינו למידים דנהי שתקנו הגאונים שתגבה ממטלטלי דירושה מכל מקום ממטלטלי דמתנה לא גביא ולא מבעיא אם נתן האב דלא גביא אלא אפילו נתנו היתומים נמי לא גביא אע"פ שנשתעבדו בשעת מיתה קודם נתינה כדאשכחין בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) גבי אחין ששיעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שיעבדו היתה ניזונית מהם ומיהו מתנת שכיב מרע דרבנן היתה גובה מההוא דפרק יש נוחלין (שם) דהשתא בירושה דאורייתא אלמנתו גובה כתובה ממטלטלי מחמת תקנה זו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כ"ש, עכ"ל שיטת שנ"ץ בפרק האומר.
<h2>דף סו:</h2>
המקדש אחת מן השניות או מאיסורי לאוין או מאיסורי עשה הרי זו מקודשת קידושין גמורין, ויבמה שנתקדשה לזר הרי היא מקודשת מספק שנסתפק להן לחכמים אם קידושין תופסין ביבמה כשאר חייבי לאוין או אין קידושין תופסין בה כדאיתא ביבמות (דף צ"ב), ונחלקו בה רב ושמואל בפרק האשה רבה, ואף על פי שאסור לו לכנוס אחת מכל אלו מכל מקום הרי זה מגרש בגט [צ"ע מאי קאמר לשון ס"ק]. המקדש גויה או שפחה אין כאן קידושין כלל אלא הרי היא אחר הקידושין כמו שהייתה קודם הקידושין, וגוי ועבד שקדש בת ישראל אין קידושיהן כלוםא). א)0ישראל משומד שקדש אע"פ שעובד עבודה זרה ברצונו הרי אילו קידושין גמורים וצריכה ממנו גט כדאיתא בפרק החולץ (דף מ"ז). מוכיח בפרק קמא דקידושין (דף י"ב) שאם קדש אשה באוכל או בכלי או כיוצא בו בדבר שאינו שוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר נראה לרבינו משה שאם קדש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים או כיוצא בהן אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינו מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו [מגיע] למקום ששוה פרוטה עד שיפסיד ויאבד ולא היה שוה כלום, עכ"ל ס"ג.
